נולדה בסופיה, בולגריה
עלתה ארצה בשנת 1949
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

אשתו של דניאל שוורץ
אמא של מורצ’ו שוורץ

קורות חיים:

סבתא שרינה נולדה ב- 1891 בסופיה בולגריה. לפי סיפוריה החלה לעבוד כבר בגיל צעיר. היא עבדה וקיימה את עצמה בעיצוב ותפירת כובעים, תחילה כשכירה ומאוחר יותר כבעלת חנות לכובעי נשים. שנות חייה בבולגריה, מגיל צעיר ועד עלייתה ארצה, לא היו קלות. תחילה אילצו אותה בעיות משפחתיות לצאת לעצמאות בעודה נערה צעירה. לאחר מכן נטלה חלק פעיל במאבק לקיום כלכלי הוגן של המשפחה. לבסוף, בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר השפעתו של הנאציזם הגרמני התגברה, היה עליה להתמודד עם חיי גירוש.

היא עלתה ארצה בשנת 1949 עם עליית יהודי בולגריה. כאשר הגיעה לקיבוץ, בתנאים הקשים ששררו בשנות ה- 50, היה עליה להסתגל לחיים חדשים אשר לא הבינה אותם, והיה עליה להשלים עם אובדן עצמאות מסוימת שהורגלה לה מגיל צעיר. היא באה לקיבוץ בהיותה בת 58 והחלה לעבוד במחסן בגדי הילדים ומאז ועד גיל 85 שקדה על תיקון בגדי הילדים במסירות וחריצות, כי “העבודה זאת לחם חוק”.

אפיינו אותה חיוניות ועקשנות רבה. כנראה בלי כוח רצון כה חזק לא יכלה לעמוד בכל התביעות שהחיים זימנו לה. סבתא וסבא שוורץ חיו בהרמוניה רבה, כשסבא מוותר לה רבות על מנת להשביע את רצונה. בשנתו האחרונה של סבא דניאל טיפלה בו במסירות אין קץ ובמאמצים פיזיים רבים למרות היותה אז בת 87. בכל השנים קיימה קן משפחתי מסודר וחם לבעלה, לבנים ולנכדים. בכל התנאים היה הבית נקי, מצוחצח ומעל לכל – בית. שמיעתה הלקויה הקשתה על יצירת הקשר עמה, ובשנים מאז מות בעלה היה קשה לטפל בה ולהשביע את רצונה. לקוי השמיעה כפה עליה בדידות גם בבית האבות, אך עד ימיה האחרונים שמרה על צלילות הדעת.

כמה מילות פרידה לסבתא שרינה.

הבית החם שיצרת כאן בקיבוץ – עם סבא דניאל – ליווה אותי בכל שנות ילדותי. החריצות שלך – האכפתיות, האלגנטיות – כמעט עד יומך האחרון, עוררו התפעלות. אחד מזיכרונות הילדות החזקים הן ארוחות ה- 4 של משפחת שוורץ בסופי שבוע. עם האוכל הבולגרי, הטעים, שלא התעצלתם להכין. גם כשכבר לא הייתם בריאים וחזקים.
חבל סבתא, שלא למדת יותר עברית או אני בולגרית, אבל גם כך, עם העברית העילגת האהבה שלך באה לביטוי במלואה. לא אשכח שפעם, כשהייתי ילדה, הסתכלתי עליך ועל מורצ’ו ואמרתי, כמה שאתם דומים. כל כך רואים שאתם בן ואמו – ואז תיקנתם אותי ואמרתם שבעצם את לא ממש סבתא שלי. ואני, לקח לי הרבה זמן לעכל כי היית כל כך סבתא והרבה שנים אחרי – כשבאתי לבקר אותך בבית-אבות והייתי צריכה להזכיר לך מי הילדים שלי – הנינים שלך, וכמה הם גדולים – את כאילו סרגת לעכל וכאילו רצית שאני אשאר הנכדה ההיא שבאה לחדר – כמו באותם ימים.

אזכור אותך תמיד.