קורות חיים:

שרה ברנזבורג לבית ציגל נולדה בעיירה גרבובייץ שבחבל לובלין בפולין ב14 ליולי 1922, בת בכורה להוריה שלמה וחיה.
כששרה היתה בת חודשיים הפליגה המשפחה לארגנטינה בגלל סיבות פוליטיות כלכליות.
בבואנוס איירס המשפחה נקלטה בקרב המהגרים הרבים שהגיעו באותה תקופה  ממזרח אירופה ומאיטליה, והתיישבה בשכונה בה היו יהודים רבים Villa Crespo, שם נולדו לשרה עוד שני אחים ושתי אחיות.
ההורים השתלבו כארגנטינאים לכל דבר. שרה מספרת שאמא שלה היתה מגהצת תוך כדי שירה של טנגוס.
שרה למדה בבוקר בבית ספר יסודי ממלכתי ובערב בבית ספר של ״הבונד״ ביידיש. החיים אז היו לא קלים והפרנסה היתה בדוחק, אך תמיד הבית היה מלא חיים, דיונים על פוליטיקה, פעילות סוציאליסטית, מוסיקה, ספרות ותרבות. 
שרה למדה בבית ספר תיכון ואהבה ללמוד – ובגיל 16 בערך נאלצה להפסיק ללמוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה.  למרות המצב הם היו מנויים על שני עיתונים ביידיש כל יום.
שרה היתה פעילה יחד עם אחיה בנוער הקומוניסטי, שהיה אז מחוץ לחוק בארגנטינה. היא סיפרה שאבא שלה היה לוקח אותה להפגנות של האחד במאי לבושה בחולצה לבנה ועניבה אדומה. אבא של שרה היה חייט והיה איש מלומד, היה עבורה מקור השראה ללימוד ולערכים מוסריים והיא היתה מספרת עליו רבות. שרה זכרה בפרוטרוט את חיי היומיום בבואנוס איירס, ואף את הדיונים והמפגשים המשפחתיים, במיוחד בארוחות הצהריים כל יום כשכל אחד היה מגיע מעבודתו או לימודיו ובסופי שבוע.

במסגרת אחד המועדונים של הצעירים הקומוניסטים, הכירה את גיג׳רמו (הוא גיורא), איש נעים וביישן ובשנת 1946 הזוג התחתן.  
שרה וגיורא התגוררו באותה שכונה בה שרה גדלה ונולדו להם שלושה ילדים – לידיה, מריו וריקרדו. כשנולדו הילדים שרה הפסיקה את עבודתה כמנהלת חשבונות במשרד בעיר. גיורא פירנס את המשפחה והיה בעל מפעל שוקולד ושותף בבית קולנוע.  במשך השנים המשיכו שניהם לדבר על הפער בין חייהם כבעלי מפעל ומעסיקים לבין אמונתם הקומוניסטית. במשך מספר שנים הם קראו את מכתביה של האחות הצעירה – ברטה (בת עמי) – שהגיעה לישראל  וחיה בקיבוץ גזית, על מקום בו יש חיים שלמים ברוח הקומוניזם כפי שהאמינו. בשנת 1962 שרה וגיורא החליטו לעזוב את חייהם ומשפחתם בארגנטינה, כשהם בני 40, לחצות את האוקיינוס ולהגיע לקיבוץ, או כפי ששרה תמיד היתה אומרת: ״באנו לקיבוץ – לא באנו לישראל״.
בקיבוץ שרה למדה במהירות את השפה, השתלבה בתפקידים שונים  – בקומונת ילדים, במטבח – כאקונומית, היתה אחראית על ועדת עבודה ועוד. במשך כל השנים דיברה בשבח הקיבוץ והאמינה שהחיים שלה השתנו כשהגיעה לכאן.
לשרה היה עולם תרבותי עשיר – היא תמיד אהבה מוסיקה, בעיקר מוסיקה קלאסית ידעה לדקלם את שמות היצירות, המלחינים ואף לזמזם את הפרקים. היא היתה מספרת על הטנגוס שכצעירה במועדון היתה רוקדת עם חבריה. שרה הכירה היטב ספרות עולם וכולנו זכינו לשיחות מעניינות על ספרים וסיפורים שידעה בעל-פה. לשרה היתה אהבה מיוחדת לקולנוע, היא היתה נוסעת לתל אביב באדיקות פעם בחודש לחוג קולנוע במשך זמן רב.
גם בזקנותה שרה המשיכה בתחביביה – לשמוע מוסיקה שאהבה, לראות סרטים וסדרות בטלויזיה, לעשות פאזלים של 1000 חלקים –  ובעיקר  להפגש עם נכדיה וניניה שכל כך אהבה.
לשרה  5 נכדים ו8 נינים.  היא היתה שרה להם que inda manito que tengo yo
ומברכת אותם בלילה  que cueña con los angelitos . לכל אחד הקדישה זמן מקטנותם למשחקים כמו ״אסקובה דה קינסה״, ולסיפורים רבים על ילדותה.
החיים העמידו לשרה אתגרים לא פשוטים – בן זוגה, גיורא, נפטר כשהיא היתה בת 56 ובמשך שנים ליוותה את בנה, רוני בזמן מחלתו.

בשנים האחרונות שרה היתה אומרת ״הימים עוברים לאט, אבל השנים עוברות מהר״ – שרה נפטרה בשנתה, חמישה ימים לפני יום הולדתה ה 98, בשיבה טובה אחרי חיים מלאים וארוכים. 

מילות פרידה:    
אמא ,סבתא, שרה או כמו שאבא שלך שכל כך הערצת נהג לקרוא לך – סורה.
עזבת אותנו אתמול בבוקר והלכת להמשיך את מסע הנדודים שלך בעולמות אחרים.
מסע הנדודים שלך שלצד שמחות וחויות של התרוממות רוח ידע גם הרבה
תלאות ומהמורות.
לצד שמחות של משפחה, ילדים, נכדים ונינים שהעשירו את יומך ואת עולמך
ידעת גם מהמורות, תלאות ואבדן שהטביעו חותם עמוק על אישיותך ועל מי שאת.
גיורא אישך עזב אותך בגיל צעיר בשל מחלה ומספר שנים לאחר מכן רוני לקח את גורלו בידיו והשאיר אותך תוהה ומוצפת רגשות על משמעות החיים ותכליתם. כסימן לדבר הנפלא מאיתנו ולעולם לא נבין את פשרו רוני בחר את יום הולדתך ה 14 ליולי כדי לעבור בו מן העולם. באותו בוקר של ה 14 ליולי כשבאנו לבקר אותו בביתן הכוויות בתל השומר הוא הסתכל לעברנו, פלט בון וויאז’ ועצם את עיניו. דרך צלחה הוא אמר והפציר בנו להמשיך את המסע. ואכן את המשכת את המסע למרות הכל עד אתמול בבוקר.
ביום רביעי בערב צפית בתוכנית הטלויזיה שהיית מכורה אליה ושצפית בה באדיקות מדי יום ביומו “היפים והאמיצים”, שיחקת שעה במחשב, הלכת לישון ולא התעוררת בבוקר של חמישי. כפי שרצית וקיוית.
עזבת את העולם כפי שחיית את החיים. כמו גדולה, בדעתנות, בעצמאות
מחשבתית ובחוזק נפשי שמעטים מאיתנו זוכים לו.
אנו קוברים אותך כאן לצידו של רוני הילד הקטן שלך ומייחלים למפגש שלך עם יקיריך במרומים.לא רחוק קבורה כאן גם אמא שלך חיה ציגל שהלכה לעולמה ב 1990 וגיורא אישך שפרש מהמסע ב 1979 מביט על כולנו ממרחק 50 מטר.
ביום שלישי הקרוב היינו אמורים לחגוג לך 98 שנים והתלבטנו מה ואיך לעשות בימים המטורפים האלה של הקורונה. מה מותר ומה אסור. לפני מספר שבועות בסיום הגל הראשון אמרת לי ששמעת שביטלו את הקורונה אז כנראה שהביטול בוטל. אבל כמו תמיד גם הפעם הקדמת אותנו והחלטת בשבילנו. שמחים בשבילך על המסע שעשית, שמחים שהיינו חלק ממנו ומרגישים הקלה גדולה על שעזבת אותנו שלמה פיסית ונפשית. ואנו כאן נמשיך את המסע בלעדייך.
תמסרי דש למעלה לכל יקירנו.
ביום שלישי ה 14 ליולי נרים כוס לכבודך,ונאחל לך דרך צלחה בנתיב החדש
שבחרת. ובמילים של רוני Bon Voyage
מאיר

שרה…
בשנה האחרונה הרבית לדבר על זה שאת עייפה, שמספיק לך, שזה יותר מדי שנים…
את היית אומרת לי: אל תכעסי, אני יודעת שזכיתי לילדים, לנכדים, לנינים, להרבה נחת, אבל אין לי כבר כוח. ובחיפוש אחר תשובה מתאימה הייתי אומרת לך שאני מבינה, שזה בסדר. חזרת על זה שאין לך כוח לקום בבוקר, שאת רוצה להמשיך לישון. ואני
הייתי אומרת לך: מה הבעיה? תישארי במיטה עד הצהריים. אבל זה לא התאים, רצית להיות בסדר, לקום וללכת לבית הדר…
ואתמול, בשעה 7:15 בבוקר החלטת שזהו, את ממשיכה לישון, בדיוק כמו שרצית.
ואני אסירת תודה על כך.
מאז תחילת ימי הקורונה לא חיבקתי אותך. היינו נפגשות מחוץ למרכז הבריאות,
ממרחק.
ביום רביעי בבוקר ביקרתי אצלך בפעם האחרונה וכשנפרדנו אמרתי לך: את יודעת שאני לא יכולה לחבק אותך… ואת שאלת: מתי סוף סוף תוכלי לתת לי נשיקה? אז אתמול, כשהגעתי ואת כבר לא היית איתנו יכולתי לחבק אותך סוף סוף.
לפני שלקחו אותך נתתי לך נשיקה במצח בעצב מהול בשמחה ושלחתי אותך לדרכך.

לפי אגדה שמספרים הילידים בקנדה, כשאדם מסיים את חייו הוא עולה על סירה ועובר לגדה השנייה של הנהר. אבל על מנת שיוכל להגיע לגדה השנייה הוא זקוק לעזרה של כל אלה שאהבו אותו. והדרך ללוות אותו לגדה השנייה היא בעזרת הזכרונות. הזכרונות שנוצרים אלה שאוהבים אותו.
אז לכי לדרכך, ואנחנו נמשיך לזכור אותך וללוות אותך .

לידיה