נולדה בניו-יורק, ארה”ב 
עלתה ארצה בשנת 1946
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 

בתם של משה וחיה כהן
אשתו של שבתאי
אמה של שלומית

קורות חיים:

מיום הולדתה בניו יורק בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ועד לימיה האחרונים לא התרחק שמחה ממקור מחצבתה- בית יהודי שורשי בעל מסורת ציונית ופרולטרית מובהקת. את קשריה ההדוקים ליסודות אלה ספגה שמחה מאביה- פועל מחט בעל הכרה פועלית ולאומית כאחת, ומאמה, אשר הייתה פעילה עוד ברוסייה במרד 1905.
בית משפחתה היה מקום מפגש קבוע לחברי התנועה. מועדון קן ברונזוויל בברוקלין היה במרתף הבית ואילו דירתם מעל למועדון היה פתוח תמיד לכל באי התנועה. מגי צעיר היה מנוי וגמור כי גם שמחה תצטרף לתנועת “השומר הצעיר” כדוגמת אחיה ואחיותיה. ואמנם בגיל 14 נכנסה לשורותיה.
בלימודיה בקולג’ של ברוקלין התמחתה בספרות אמריקנית ועולמית והגיעה לידיעה מקיפה בשטחים אלה. אהבתה לספר והתעניינותה בספרות ליוותה אותה תמיד. לאחר שלמדה עברית בקיבוץ, כיוונה מאמציה להעמקת ידיעותיה גם בספרות עברית.
היא הייתה בין הצעירות ביותר בקיבוץ העליה ב’ האמריקאי. אחרי עליית רוב חבריה נחסמו דרכי העלייה והיא נשארה בלי מסגרת ארגונית. במשך המלחמה התרחקה מעט מהתנועה, ועבדה כשרטטת בתעשיית הנשק בקליפורניה, רחוק מהמרכז בניו יורק. בתקופה זו רבת הלבטים נוכחה עד מהרה כי דרך האינטליגנציה הרדיקלית התלושה איננה דרכה והיא חזרה לתנועה עם תום המלחמה. לימים נודע, כי במשך כל הזמן הזה חיכה ארגז ארוז עם כל צרכי העלייה בבית אמה ליום שיבוא. עם פתיחת שערי העלייה התקרבה לחברי קיבוץ עליה ג’ בבית הקיבוץ בניו יורק ובשנת 1946 עלתה ארצה.
קרוב לעשר שנים הספיקה שמחה לחיות בקיבוץ. היא הקימה משפחה וטיפלה בבת- שלומית. היא התגלתה כאדם שופע טוב לב ורצון לפעול למען החברה. בשנים הראשונות, עד שנאלצה להפסיק, עבדה בפרדס, טיפחה משתלה והייתה חברה בקבוצת האריזה. במשך תקופה ארוכה של מחלה ושכיבה ממושכת עשתה את הכל כדי למלא את ימיה תוכן במפעלים קטנים ובמעשים טובים למען המשפחה והקיבוץ.
הלכה לניתוח לב ולא חזרה.