דברים על הקבר

היה אדם ואיננו עוד, הלם ירד עלינו ושמואל נלקח מאיתנו.
ההיגיון אינו מצליח לחבר בין המשפטים הללו.
העובדות, לדאבוננו, נכונות ואולי גם הדקדוק והתחביר, וגם הראש מבין, אבל הלב מסרב להאמין: אינו יכול לקשר בין השניים.
שמואל – הלב שלך בגד בך.הוא העניק המון אבל בסוף בגד במשפחתך והוא בגד גם בנו, שכן היית תמיד עם חיוך על השפתיים, חבר של כולנו. הקיבוץ היה עבורך משפחה, בית, דרך ורעיון. וכשאלה טבועים עמוק בתוכך תרמת את חלקך, ואף יותר מכך, בכל התחומים: עבודה, תפקידים, חגים ואירועים. ניחנת ביכולת ליצור יחסי ידידות עם מבוגרים וילדים כאחת, וביום אחד היית מספיק להחליף מילה עם חצי קיבוץ. זכית על כן, באהבת כולנו.

שמואל, בחייך האינטנסיביים העשירים מלאי המעש ו… הקצרים מדי החזרת למילה “חברות” את שמה הטוב.
יחד עם זאת, היית בעל עקרונות ודעות מוצקים כסלע, עליהם לא ויתרת. יכולת להיכנס עם כל אחד מאתנו לויכוח ארוך ומתיש אבל בסופו תמיד ידענו – נשארו הידידות, החיוך והצחוק, ואנחנו קיבלנו זאת באהבה אפילו שידענו שזוהי הפוגה קצרה עד לויכוח הבא.

איה והמשפחה – אנחנו אתכם בכאבכם העמוק. אין לנו ניחומים לאובדן ואולי הזיכרונות הטובים יקלו במשהו על הכאב.

שמואל – ביער הזה ששמו קיבוץ היית עץ מיוחד. הגעת מרחוק, אבל מרגע שנשתלת תקעת שורשים עמוקים באדמה, ואנחנו ידענו להעריך את תכונותיך המיוחדות, את אמונתך המלאה באדם, אהבתך למוזיקה טובה, ונאמנותך לערכים שהאמנת בהם. וכמו תמיד, רק עכשיו, בסוף, כשהעץ הזה מוטל לפנינו כרות על הקרקע – רואים כמה גבוה הוא היה…

מרים בדרק – גדעון אייזן