נולדה בבודפשט, הונגריה
עלתה ארצה בשנת 1939
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל
בתם של סלינה ואלכסנדר נוימן
אשתו של אלישע ז”ל
אמם של נורית, איתן, אילן
קורות חיים:
טובה נולדה בבודפשט. אמה היתה מספרת שזה היה בלילה בו נכנס הורטי, רכוב על סוס לבן, לדכא את מרד הקומוניסטים. היה עוצר לילה ורק באמבולנס יכלה להגיע לבית-החולים. טובה נזכרה בסיפור זה לאחר שנים כשנסעה ללדת את איתן ב- 1947. גם אז היה עוצר והאנגלים לא הרשו לאלישע לנסוע אתה באמבולנס.
טובה היתה הצעירה בין שלוש הבנות. המשפחה לא היתה דתית אך שמרה על מועדי-ישראל. מגיל 10 למדה בגימנסיה יהודית. בית-הספר לא היה דתי; המורים היו יהודים אך שפת הלימודים היתה הונגרית. בגיל 14 החליטה שהיא רוצה ללמוד מקצוע, גם כדי לעזור למשפחה במצבה הכלכלי המעורער. היא נתקבלה לבית-הספר הגבוה לגננות כשומעת חופשית. כאן לראשונה פגשה באנטישמיות בדמות ארגון ה”צלב וחץ” שרוב חבריו היו סטודנטים. האווירה היתה קשה ולאחר שנה עזבה והלכה לעבוד במשתלה שבעליה היו יהודים.
שלושה בני דוד כבר היו חברי התנועה ובעידוד אמה הצטרפה גם טובה לתנועה. מאז שקעה כל-כולה בפעילות התנועה לאחר יום עבודה של שמונה שעות. היא גם המשיכה את לימודיה בשיעורי-ערב וזכתה לתעודה של גננת מדופלמת. שליחים מהארץ התפעלו מעבודתה אך הצטערו שלא בחרה בגידול ירקות או פירות: “הלא אף קיבוץ אינו מתפרנס מגידול פרחים!”
באה המלחמה; פליטים מסלובקיה הביאו את הבשורה המרה על הנעשה בשטח הכיבוש הנאצי. רוב היהודים עוד האמינו ש”כאן זה לא יקרה”, אך התנועה הכינה את עצמה לבאות והגבירה את מאמצי העלייה. חברי קיבוץ העלייה הבוגרים, ואלישע ביניהם, כבר הספיקו לעלות; קבוצתה של טובה עלתה באניית המעפילים הראשונה של עליה ב’, בראשית 1939. לאחר הפלגה בספינת טיולים בדנובה עד לרומניה, עלו על האניה “רודניצה”, מובילת חזירים לשעבר שאף לא ניסו לנקותה.
ההפלגה שאמורה היתה להימשך שבוע, נמשכה חודש ימים. הם הגיעו לחוף מול הרצליה. אלה שידעו לשחות משכו את הסירות לחוף אך לפני שהגיעו חג מטוס מעליהם ושוטרים באו לאסרם. הם הובלו למחנה מעצר בסרפנד (צריפין), שם שהו חודש.
טובה הגיעה לקיבוץ ג’ בראשון-לציון בינואר 1939. מראה הקיבוץ הנחיל לה אכזבה. לא דמה כלל לתמונות של הקרן הקיימת: גבעה עם בתים, גגות רעפים אדומים, מרחב של שדות.
היא עבדה בחצר בגינות נוי, ויצאה גם לעבוד בפרדסים. כשאלישע נשלח לבית גן הצליחה להצטרף אליו אם כי דבר זה לא היה מובן מאליו בימים ההם. בגיל עשרים ילדה את נורית.
הוריה חסרו לה, הקשר נותק. אחותה הבוגרת הצליחה להמלט לארגנטינה; השנייה נתפסה על ידי הגרמנים שבועיים לפני כניסת הרוסים לבודפשט, ונשלחה לכיוון בלתי ידוע… ההורים הועברו לגיטו אך למזלם לא נלקחו ל”טרנספורטים”. אביה מת בגולה לאחר המלחמה וכחצי שנה לאחר מכן עלתה אמה ארצה ובאה אליה לקיבוץ.
עד יום מותה עבדה טובה בגינות הנוי. יחסה לצמח וליופי הסביבה הדביקו גם את החברים והביא לשלל הגינות מסביב לבתים. לימים שאלו תיירים המזדמנים לקיבוץ, כיצד מצאנו פינת חמד זו להתיישב בה…
גם ברבות הימים, כשמצב בריאותה הצדיק פרישתה לעבודה קלה יותר אמרה:
“לעזוב את הגינות – זה יקצר את חיי…”
לאחר מותו של אלישע התמסרה טובה ביתר-שאת לטיפוח המשתלה והגינה הפרטית, ולמשפחה, ובעיקר לנכדיה שכה אהבה. היו לא תוכניות רבות: הקמת גן הנצחה, מסעות לכל קצווי העולם, אך חלומותיה נקטעו באמצע הדרך.
