נולדה בסופיה, בולגריה
עלתה ארצה בשנת 1946
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של מזל ומאיר לוי
אמם של לזר אנין ולורה לוי

קורות חיים:

צפורה ניניו לבית מאיר לוי נולדה ב-1894, בת בכורה למשפחה שומרת מסורת. מאביה ספגה את ערכי היהדות, את שפע סיפורי האגדה וסיפורי העם, המשלים והאמרות, ואת שפת הלדינו במקוריותה.

ילדותה ונעוריה עברו עליה בעוני ובמלחמות. היא זכתה לגמור רק ארבע כיתות, אם בגלל המצוקה בבית ואם בגלל הדעה שבנות אינן זקוקות ללימוד נוסף. היא התחילה לעבוד בגיל צעיר וכל חייה שמרה בזיכרונה את החוויות הקשות שנגרמו לה בעטיים של התנאים הסוציאליים הגרועים והיחס לנערים עובדים.

מיד אחרי נישואיה פרצה מלחמת העולם הראשונה. בעלה גויס לצבא וחזר רק לאחר שלוש שנים. בהעדרו ניהלה לבדה את החנות המשפחתית. אחרי המלחמה היה משבר כלכלי ושוב מצוקה כשהיא נאלצת לכלכל את משפחתה במעט שבמעט.

צפורה ניניו עלתה יחד עם בעלה ניסים ב-1946, בעקבות ילדיה שהיו כבר כולם בארץ. בהתחלה באו לקיבוץ בראשון לציון; אחרי כן עברו לחולון. הימים היו ימי מלחמת העצמאות והיא היתה צריכה להסתגל לחיים חדשים ולתנאים קשים. במות בעלה חזרה והשתקעה בקיבוץ. היא היתה אז חולה ועברה שני ניתוחים קשים. כשהחלימה עבדה בקומונת הילדים ובקומונת המוסד. רבים נהנו מהסוודרים שסרגה.

היא שמרה ואהבה את המסורת אך לא היתה קנאית. למרות מעט ההשכלה הפורמאלית אהבה לקרוא עיתון וספר, להקשיב לרדיו, ולא נפקד ממנה שום דבה מהנעשה בעולם הגדול. היא גם ניהל קורספונדנציה ענפה עם קרובים ומכרים, זכרה אותם בימי שמחה ואבל, ובעיקר דאגה לשלום הבנים בזמן המלחמה.

היה לה כוח רצון עז והיא ידעה לעמוד על דעתה. עד סוף ימיה שמרה על ערנותה וזיכרונה הטוב. היה היתה אופטימית מטבעה וחיפשה את נקודת האור באפלה. היה היתה גם אמיצה והיתה שותפה לבתה לורה, כאשר זו האחרונה היתה פעילה במחתרת בבולגריה.

ואולם היה היתה גם עייפה, עייפה מאוד מהמלחמות שידעה מאז ילדותה…
שנותיה האחרונות היו שנות סבל רב בראותה את בנה, לזר, חולה ללא תקווה. על אף 80 שנותיה עשתה למענו מעל ומעבר ליכולתה, כשבליבה ההרגשה שהקיבוץ אינו עושה די עבור חברו – יקירה. בערבים הארוכים והעצובים היתה מוצאת נחמה במלאכת יד ובידידה הוותיק מאז – התנ”ך.

ביומה האחרון ליוותה את בנה לבית חוסן בנהריה והלכה ללון אצל אחותה. עד שעה מאוחרת שחה על סבלה וייאושה וביקשה את נפשה למות. לפנות בוקר הרגישה ברע. ביקשה כוס מים, אך בטרם הוגשה הכוס נפחה את נשמתה.

וכך בא קץ קצר וחסר סבל מיותר לשנים רוויות כאב ודאגה בלי סוף.