נולד בגורדוניה, אוקראינה
עלה ארצה בשנת 1925 
נפטר בקבוץ חצור, ישראל

בנם של מרים ואברהם אטקין
בעלה של שושנה ז”ל
אביהם של עמרם ז”ל, עפרון ורענן

קורות חיים:

צבי נולד בגורדוניה, עיירה יהודית באוקראינה. משפחתו היתה משפחה ציונית והבית הפך להיות מרכז ציוני של צעירי העיירה שכולם חיכו לאפשרות לעלות ארצה. כאשר ב- 1925 נתנה אפשרות כזאת ההורים ושלושת הבנים, והוא בן 10, הגיעו לחופי המולדת באניה “לנין”. נמל יפו עוד לא היה קיים – הורידו אותם בסירות בלב ים.
בחודשים הראשונים הם חיו בסביבות תל-אביב ומהר עברו לעכו. עכו היתה אז עיר ערבית ברובה, הכל התנהל בתוך החומות. המשפחה גרה בעיר עצמה בין התושבים הערביים.
אבא עבד קשה מאוד לפרנסת המשפחה אבל לילדים לא היה בית ספר מתאים ולכן החליטו לעזוב את עכו ולעבור לרחובות. בתחילה גרו ליד כפר גבתון ואחרי שנים רבות של עמל קשה הסתדרו ובנו בית ברחוב הרצל. רבים מחברינו הוותיקים הכירו את הבית בעוברם בדרך לקופת חולים. זוכרים את אבא עומד על המרפסת ואת האמא מזמינה לכוס תה במטבח. אז המצב הכלכלי היה טוב אבל צבי נאלץ בגמר בית הספר לצאת לעבודה. הוא עבד ביקב ושם גם למד מסגרות.
חייו בתנועות הנוער התחילו ב”הצופים”. להם היו כמה מרכזים בדרום: בראשון, במקווה וברחובות. בשנת 1933-4 נוצר קשר בין בוגרי הצופים והשומר-הצעיר. צבי עבר לשומר הצעיר וכך הכיר בשנת 1936 את הגרעין של קיבוץ ג’. התחיל לבקר אצלם והם בקרו ברחובות. היו לו התלבטויות רבות עד שהחליט להצטרף לקיבוץ ואז נשאר עד יומו האחרון.
צבי תמיד רצה ללמוד אבל בגלל קשיים כלכליים במשפחה הפסיק את הלימודים מוקדם. הרצון הגדול ללמוד עזר לו במשך השנים והוא הגשים מאוחר יותר את חלומו. בקיבוץ עבד בעבודות שונות. בפרדסים היה “אורז” פרי הדר מקצועי. היה המורה הראשון לעברית באולפן חצור, ואחרי שעות העבודה השתלב בתחום התרבות. הוא כתב שירים, אהב לשיר וארגן חגים ומסיבות. קשה לספר על כל הפעילות הרבה של צבי כי היא הרי היתה בתחומים ונושאים רבים.
בצבא – גפיר, נוטר, בהגנה איש מנגנון “שי”, במודיעין של צה”ל אחראי קורס ממ”ים. התמחה בחקירת שבויים מצריים בגדרה. בהתיישבות בנגב שימש כמוכתר בגבולות והיה אחראי לעלייתם על הקרקע של שתי קבוצות מה- 11 בנגב: נירים ואורים.
אבל מפעל חייו – עבודת החיים שלו, שעליו קיבל פרס ממשרד החינוך לפני כשנה – היתה התעמקות שלו בשפה הערבית. הוא נשלח על חשבון הצבא לאוניברסיטת ירושלים, שם למד וחקר את השפה, למד שנה נוספת בהשתלמות של מורים ודחס לשנה זו מזרחנות, ידיעת הארץ ותנ”ך. היה מורה לערבית בחצור, ב”צפית” ועשרים שנה מחייו הקדיש למכון היהודי-ערבי בגבעת-חביבה. שם הקים מפעל השתלמויות לתלמידים ומורים. המפעל הזה מתקיים עד היום, ונקווה שיתקיים גם בלעדיו ולזכרו עוד שנים רבות.
צבי הוציא לאור ספרי לימוד בערבית מדוברת, שירים ואת הספר “על ספל קפה”. הוא טייל עם תלמידיו בערים וכפרים ערביים. למד לחבב את העם הערבי. היה ידיד טוב שלהם, אבל מעל הכל אהב את עמו ומולדתו, התפאר בעברה של ישראל ורצה מאוד שיהיה לה עתיד טוב יותר ושקט. רצה שאשתו, בניו ונכדיו האהובים יחיו בה בימי שלום.

יהי זכרו ברוך!
שושנה