נולדה בבוקרשט, רומניה
עלתה ארצה בשנת 1961
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של אסתר וגאן קורנברג
אשתו של משה
אימן של הילה הוכמן ושל רונית וחן

קורות חיים:

סטפני בת אסתר וגאן נולדה לפני 79 שנים בבוקרשט, בירת רומניה למשפחה אמידה בעלת מפעל פרוות, בשנות הארבעים ועוד הספיקה לחוות את סוף מלחמת העולם השנייה, שנים טראומתיות למשפחה.

עם הקמת המדינה המשפחה רצתה לעלות לישראל וכתוצאה מכך איבדה המשפחה את המגורים והרכוש ובזמן העלייה בפועל נבזז חלק גדול מהרכוש שהותר להם לקחת.
עם עלייתם נשלחו לבית-שאן. אב המשפחה עבד בקיבוץ תל-יוסף במחלבה וסטפני ואחיה נשלחו לאולפן בקיבוץ ללמוד עברית. סטפני התערתה מיד ובקלות צלחה את האולפן וחיי הנוער בקיבוץ.
מיד אחר כך התקבלה לבית הספר לאחיות “מלבן” בשער מנשה ובתום ההכשרה החלה לעבוד שם ובמקביל עבדה גם בקופת חולים בבית-שאן כאחות ומזריקה ראשית.
לאחר מכן גויסה לצבא כאחות לאחר שעברה טירונות כשחברתה לאוהל הסיירים הייתה חווה אלברשטיין.
בצבא היא הייתה אחות במחלקת ניתוחי חזה בבית החולים תל השומר שהיה אז בית חולים צבאי. זו הייתה עבודה קשה מאד.
בתנאים אלו הכרתי אותה לאחר שירותה הצבאי בזמן שעבדה במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר ולאחר שנה וחצי התחתנו. גרנו ביד אליהו בשיכון זוגות צעירים כי סטפני עברה לעבוד בבתי חולים שונים באזור תל-אביב – צריפין, הדסה תל-אביב, רעות השיקומי וגם שירות ב”מטב” כאחראית אחיות ומטפלת.
לאחר לידת הבנות עבדה בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנל בבת-ים תחילה במחלקה הסגורה ולאחר מכן אחראית על חולים שסיימו את האשפוז ויצאו אל העולם שבחוץ. היא היית מקובלת מאד ונחשבה לעובדת סוציאלית בפועל.
תאונת דרכים קטעה את המשך הפעילות באברבנל וסטפני פרשה ממשרד הבריאות והתמסרה להמשך גידול הבנות שנישאו ובהמשך גם הנכדות ונכדים שהגיעו. סטפני גם דאגה למעבר הוריה מבית-שאן לתל-אביב.
היא הייתה פצצת אנרגיה של פעילות, הייתה מביאה ומוציאה את הנכדים לפעילויות השונות וגם מבצעת את מטלות הבית ועשייה מחוץ בית – שמירות פרטיות שאותן סיפקו לה חברותיה מבתי החולים השונים דבר שאפשר את רווחת הבית קיום רמת חיים סבירה בתל-אביב.
לאחר פרישתי עברנו דירה מיד-אליהו למרכז תל אביב.
בשנת 2007, אשחר חתתנו חלה במחלה קשה ונזקק לטיפול אינטנסיבי בבתי חולים שונים וסטפני לקחה בהם חלק פעיל. הניסיונות והטיפולים השונים לא צלחו ולאחר כשבע שנים אשחר נפטר.
סמוך לכך עברנו לקיבוץ כדי לעזור להילה שנותרה לבד עם הילדים.
התערנו בחיי הקיבוץ עד לשנים האחרונות כשבריאותה החלה להתערער.

סטפני אישה טובה ואהובה הן בחוג המשפחה והן בין חברותיה. אישה עם יכולות ואנרגיה בלתי נדלות כאשר הייתה במיטבה.
חמישים ושש שנים היינו ביחד, חיינו חיים טובים ומאושרים, בילינו, רקדנו, טיילנו.

לא נשכח את האישה המדהימה הזו סטפני שהייתה עוגן גדול ומאיר בחיי המשפחה והסבה הרבה אושר ושמחה כל המשפחה המורחבת ועל כן ההליכה שלה בוודאי מסבה לי עצב כה גדול.
נקווה שתלמד עלינו זכות מלמעלה ותמשיך להסב לנו אושר גם בעתיד.

תמיד תהיי עמנו בזיכרון  יהי זכרך ברוך.

משה