תמו חייה של ניצה בטרם מלאו לה 17 אביבים. אלה שראוה בילדותה מתפתחת ומשיגה את האחרים האם יכלו לשער איזה גורל אכזר ציפה לה? כבר בגיל שלוש נותחה בגבה. רק מאוחר יותר התברר שהופעת הגידול בגב צריך היה להיות אות אזעקה. ואז הופיעו הליקויים בראיה. ההורים חרדו ולא הרפו עד שנמצאה הסיבה; בהיותה בת שבע התגלה גידול ממאיר בעצב העין. ניתוח קשה הציל את החיים אבל השיקום היה ממושך מאוד עד אשר למדה שוב כיצד לאכול וללכת, ועד שחזרה לחיות בתנאים רגילים. בניתוח אבדה עין אחת וכדי להציל את השניה נחוץ היה טיפול ממושך וקשה. מה שעבר עליה מאז היה בו כדי לאבד כל רצון לחיות ובכל זאת גבר כוח החיים שבה. לאט לאט התחילה להסתגל לתנאים קשים מנשוא. נותר לקוי חמור בראיה והיה צורך להכניסה לבית ספר לילדים עיוורים. קשה היה לה להשלים עם החיים בפנימייה בירושלים, והיא חזרה הביתה למשפחה ולקבוצה. דומה שמעט מאור העיניים שנותר לה הוסיף נופך של אכזריות; מזעזע היה מאבקה הנואש בין הצורך לכבוש את הקריאה והכתיבה בברייל לבין הרצון להיות כמו כולם. עוד בגן הילדים למדה קרוא וכתוב וזה היה שמור אתה כנכס; כמה נהנתה כשהצליחה בקריאת כותרת בעיתון. ניצה התעניינה בכל המתרחש. חלפו שנים. בהיותה בבית ובמסגרת הקבוצה למדה רוב השעות באופן פרטי בעזרת חומר שקיבלה מהספרייה לעיוורים בנתניה. גם במלאכה ובהתעמלות עסקה. בתחילת שנתה האחרונה נדמה היה שהתחילה להשלים יותר עם גורלה. היא הבינה היטב את מצבה ובכל כוחה רצתה ללמוד את המעט יחד עם הכיתה כדי להיות אחת מהקבוצה. היו ימים שהרגישה ברע. היא סבלה בשקט, בלי להתאונן. ברגע שהוטב לה שוב לא ראו על פניה זולת חיוך מתנצל באמרה: “כבר בסדר…” גם בשבועות האחרונים אי אפשר היה לשער לפי מראה את מצבה הפנימי. אפילו הרופאים טעו. ורק מי שראה אותה בכל השעות הקשות האלה ידע את גודל סבלה. “במה חטאתי על כי נענשתי כה קשות?” היתה שואלת. ולהורים, שטיפלו בה במסירות ללא גבול, אמרה: “לשם מי לי חיים כאלה…? מי יבוא לעזרתי…?” כולם קטנו מלעזור לניצה. אהבו את ניצה, את הלב הטוב, את ההומור שלה ואת האומץ.
