נולד בסופיה, בולגריה 
עלה ארצה בשנת 1939
נפטר בקבוץ חצור, ישראל

בנם של ישראל ורחל בכר
בעלה של רחל ז”ל
אביהם של יואב וטלה

קורות חיים:

בשנותיו האחרונות ליווה הקיבוץ בחרדה את מאבקו של נסים עם המחלה האכזרית שפקדה אותו והיה עד לאובדן העצות של הרופאים מול המחלה המוזרה חסרת הפשר שטרם נתקלו בה בעבודתם הרפואית. מוכה, מותש וחסר אונים התהלך נסים בחצר בזמנים שהיה בבית. ואולם, חבריו של נסים זוכרים את דמותו האמיתית כפי שהכירו אותה שנים רבות.
בבית הספר היסודי בסופיה היה נסים בין הראשונים, מנהיג לא בזכות פרחחות ושובבות ולא בזכות שרירים, אלא בזכות למדנותו, תבונתו ויושר לבו. הוא הצטרף לתנועת הנוער השומרי כי ראה בזאת המשך דרך טבעי של נער יהודי ערני ותוסס, והביע דעות קיצוניות בזכות הציונות החלוצית. יותר מאוחר הצטרף לתנועת “מכבי” שהיתה אז תנועה ספורטיבית בלבד, וראה בה כר נרחב לפעולה ציונית. עסקנים מבוגרים רבים ראו בו כלי שרת להמשך עסקנותם וניבאו לו עתיד פוליטי מזהיר, ואולם הוא נשאר נאמן לאידיאל ההגשמה הציונית. יחד עם כמה חברים ארגן מרד של צעירים נגד המנהיגים השמרניים של “מכבי” וכתוצאה מכך עברו נערים רבים לשורות “השומר הצעיר”. רבים מהם חיים היום בארץ ובקיבוצים. נאמן לדרכו הרעיונית, הצטרף נסים לקבוצת מעפילים השומרים הראשונה והגיע ארצה באנייה “טייגר היל” ב- 1939.
נסים בא לקיבוץ עם הקבוצה הבולגרית ממעברות. מיומם הראשון התערו נסים וחבריו במקום כאילו היו כאן מההתחלה ונשאו ברמה את דגל עבודת הכפיים. בחור עליז היה, אהב לשיר ולרקוד, לויווה את הרקדנים במפוחית הפה שלו. הוא היה פעיל בכל שטחי החיים. שנים רבות ריכז את ועדת החינוך, ועדת החברים וועדת התרבות, ובמשך שנים היה חבר המזכירות. נוח היה לבריות ולעולם לא היה איש ריב. אך במלאו את תפקידו היה מוכן להלחם בכל חום לבו על הגשמת צרכי החברים.
נסים היה חבר הפלוגה בבית וגן וגזבר הפלוגה. הוא היה גם בין 12 הראשונים שיצאו לגבולות הרחוקה והבלתי נודעת. בזמן מלחמת השחרור הוא נשלח ע”י הפלמ”ח לקפריסין כדי לעבוד עם הפליטים במחנות, וחזר שנית ארצה כמרכז חברתי באניית מעפילים. כאשר הקיבוץ עבר לחצור נשאר נסים עוד זמן בראשון לציון כדי לעבוד במסגריית הבית שם, וכאשר המסגרייה עברה לחצור הוא בנה את המסגרות ליסודות בניני המשק. הרבה שנים עבד במסגרייה עד שעבר ל”אמן”.
בשנים האחרונות פקדה אותו המחלה אך זו לא מנעה ממנו להמשיך ולהתעניין בנעשה סביבו. הוא המשיך לקרוא את ספריו האהובים ואף ניסה ליזום עיתון רעיוני-פוליטי בקיבוץ. אולם כוחותיו אזלו במהירות. כל זמן שיכול המשיך לעבוד, אך גם את זאת נאלץ להפסיק ונעלם בבתי החולים ובחדרו.

עד שבא היום המר ולא יכול יותר.