נולד באיסטנבול, טורקיה
עלה ארצה בשנת 1965
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל

בנם של דוד ואסתר בונפיל
אבא של אסתר קביבור

קורות חיים:

נסים בונפיל נולד בטורקיה ב- 1897 למשפחה יהודית מסורתית מבורכת בשבעה ילדים. המשפחה גרה בוילה יפה באחד מפרברי איסטנבול בצד האסיאתי של הבוספור.

אביו של נסים, דוד בונפיל, היה מוסיקאי ידוע ואף הלחין כמה קטעי מוסיקה. הוא לימד את בנות הסולטן לנגן, ועובדה זו גם זיכתה את בנו נסים בחוויה מיוחדת במינה כאשר ליווה את אביו בביקור בחרם הסולטן האסור לגברים בדרך כלל.
נסים בונפיל היה שרוי באווירה מוסיקאלית; בכוחות עצמו למד לשלוט בכמה כלי נגינה ובמיוחד בכינור ובמנדולינה. בעל יוזמה ועז רוח היה מנעוריו; פעם, כשפרצה שריפה בבית המשפחה, סיכן את חייו כדי להציל את ספרי המוסיקה של אביו.

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הטורקי. הוא זכה לא להישלח לחזית אך סבל מאוד מהרעב, הצימאון והלכלוך וגם מהאנטישמיות של מפקד אכזרי. ואולם הוא היה בין מעט המיוחסים שלמדו וידעו צרפתית ועל כן ביקש ממנו אחד המפקדים שילמד את בנותיו צרפתית. כגמול צירף אותו לתזמורת הצבאית. שם היה עליו לנגן בכלי שלעולם לא נגע בו – כעין חצוצרה. מתמיד היה חלומו לנסוע לצרפת. את החלום הגשים לאחר שירותו בצבא. בפריז היה צריך לדאוג לפרנסתו, דבר שבכלל לא היה קל לו: הוא היה יותר פילוסוף ומשורר מאשר איש המעשה. הוא גם לא ידע לחסוך את כספו כי תמיד מצא אחרים הנזקקים יותר ממנו ואשר דרשו את עזרתו.

בין המשפחות שבאו כמוהו לפריז מטורקיה היתה משפחה צנועה ושמה אלנקוה, שעבדה בחריצות בבית מלאכה למטריות. נסים בונפיל הוזמן לבקר. למשפחה היתה בת ושמה שרה. לא עבר זמן רב והוא ביקר את ידה. וכך נולדה בתם אסתר.

כאשר אסתר היתה בת חמש פרצה מלחמת העולם השניה. נסים בונפיל הריח את המתרחש ובא ולקחת את משפחתו הרחק מפריז, וכך ניצלה המשפחה מגורלם של רוב היהודים שנשארו בעיר.

לאחר המלחמה, בטרם הספיקו לחזור לפריז, נפל מאופניים ושבר את רגלו. טיפול לא נכון הוביל לטלטולים מבית חולים אחד למשנהו, ל- 17 ניתוחים ולבסוף לקטיעת הרגל והוא בן 45. ואולם, אף פעם לא נכנע לייאוש. תמיד היה אומר שהרבה חולים הם במצב גרוע ממנו, ותמיד היה משרה אווירה טובה ומעודדת מסביבו. גם כתב שירים. כשבקשתו לקבל את האזרחות הצרפתית נדחתה הקדיש שיר ליום הולדתה של גברת קוטי, אשת נשיא צרפת, וביקש את עזרתה בקבלת האזרחות. הוא קיבל גם תשובה חיובית וגם תודותיה של מדאם קוטי.

לאחר מות אשתו עלה ארצה אל בתו בשנת 1965.

פאפי, כפי שקראו לו בני משפחתו וכל ילדי הקיבוץ, ידע להשתמש בקסמיו כדי למשוך אליו את הילדים. לכל אחד מהם היה לו מילה טובה, סוכרייה בכיסו, או המנדולינה בידו. המועדון הראשון של חברי האולפן והמתנדבים היו בחדרו הקטן של פאפי. כמה שידע להנעים להם, לנגן ולשיר בכל השפות… הוא היה מבקר את שכנותיו הזקנות ולא פעם היו יוצאות בריקודים לצלילי המנגינות הזכורות מנעוריהן.

הוא היה חרוץ בעבודה והתגאה שהיה מועיל לקיבוץ, אם בדואר או בגיהוץ סדינים בקומונה. הוא אהב את הארץ אף על פי שהיה קשור כל כך לצרפת ולצרפתית. מדי פעם הביע את צערו על שאת מיטב שנותיו נתן לטורקיה ולצרפת במקום לישראל.

הוא היה איש שופע חיים ורצון לחיות. ואולם הגיל והמחלות עשו את שלהם והוא נפטר ב- 22 בדצמבר 1969.