נולדה בבגדד, עיראק
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של רגיינה וסאלח בנימין
אשתו של שבתאי ז”ל
אימם של יהודה, גיורא, רוני, שלומית ודורון

קורות חיים:

מרסל נולדה בבגדד, על גדות החידקל, בקיץ 1922, בת שנייה למשפחת בנימין.
הוריה התגוררו באזור העני יותר של בגדד. משפחה בת חמישה ילדים שחלקה חדר אחד גדול וגג.

בהגיעה לגיל בית-הספר נשלחה בעקבות אחיה לבית-ספר “אליאנס”. לבנות לא ניתנה השכלה מורחבת, ולכן בגיל התיכון חלקה עם בנות המשפחה עבודות רבות. בהיותה טיפוס מרדן ועצמאי סיפרה, שלא פעם לבשה את החיג’אב והסתובבה במקומות האסורים לבנות.

מרסל היתה נערה יפיפייה בהירת עיניים וככזאת, החלו השידוכים להגיע למשפחתה. מהמחזרים הרבים הסכימה להינשא לגבר מבוגר ממנה ואמיד. ולפי מה שסיפרה, עשתה זאת במודע, בכדי לשפר את מצבה הכלכלי והחברתי של משפחתה.
בגיל 20 נישאה מרסל וילדה שלושה בנים. את יהודה, גיורא ורוני.

בשנים אלו הקהילה היהודית בבגדד סבלה מרדיפות והתנכלויות ולא יעבור זמן רב, ורוב הקהילה הבגדדית תעלה לארץ-ישראל. ואכן, מרסל החליטה לעזוב את בעלה, לקחה את שלושת הבנים וניסתה לעלות לארץ-ישראל בעלייה בלתי-לגאלית.
בפעם הראשונה הניסיון נכשל. בעוברם בגבול איראן נתפסו והוחזרו לבגדד. בפעם השנייה שלחה מרסל את בניה עם סבא וסבתא בעליה לגאלית והצטרפה יותר מאוחר אליהם למעברה בפרדס-חנה.
אחרי שהות קצרה במעברה עברה מרסל עם שלושת בניה לקיבוץ חצור, בו מצאה בית.

ימיה הראשונים בארץ-ישראל לא היו קלים. המעבר התרבותי, הקליטה, השפה, העובדה שהיתה אם חד-הורית בחברה סגורה שחולקת אידיאלים סוציאליסטים, שלא היו נהירים לה – הקשו עליה מאוד. ולמרות זאת, מרסל נקלטה ולמדה להשתלב, ומלאה תפקידים רבים בקיבוץ.

ביד רמה ניהלה את המטבח. היתה מרכזת-קניות, ובימים שנשים נהגו בקושי נהגה יום יום לתל-אביב על טנדר גדול – סיפרה בגאווה. היתה אחראית המטבח במוסד החינוכי “צפית”, ארגנה את בית-התרבות ושנים רבות עבדה במתפרת הקיבוץ.

בשנת 1963 נישאה מרסל לשבתאי ברין – חבר קיבוץ אידיאליסט, ציוני אמריקאי, ובגיל 45 ילדה את דורון – בן הזקונים, שאיחד את המשפחות, את שלומית, בתו של שבתאי ואת בניה של מרסל.

מרסל אהבה מאוד את שבתאי בעלה, ובזכותו עגנה את עצמה לתמיד בקיבוץ חצור.  

לפני 7 שנים שבתאי הלך לעולמו, בשיבה טובה.
חייה של מרסל, אהבתה ונתינתה, היתה מופנית למשפחה האהובה, לאחיה שבעיר ובני משפחותיהם, לבניה וכלותיה, לנכדיה וניניה, שאיתם יצרה קשרים אמיצים ועמוקים – וכולם החזירו לה אהבה גדולה.

בגיל 88 עוד נהגה מרסל בכוחות עצמה לביתנו, ובישלה ארוחות מפנקות לנכדים.

שלוש השנים האחרונות היו קשות, אך מרסל היתה תאוות-חיים ורצתה להמשיך. היא עשתה זאת בחן ובהומור, וכיבדה מאוד את אלו שטיפלו בה במסירות רבה.

בשבת בבוקר הסתיים בחדרה שבקיבוץ מסע חייה הארוך, בשקט ובחיוך.

בת 93 היתה במותה.

יהי זכרה ברוך!