נולד ברוסצ’ה, בולגריה
עלה ארצה בשנת 1939
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל

בעלה של וידה ז”ל
אביהן של דקלה, עידית ואילת

קורות חיים:

מוני נולד ב-9.4.1915 ברוסצ’ה שבבולגריה. אביו היה סוחר אשר הקדיש את רוב זמנו לקהילה הציונית ופחות התענין בנעשה בחנותו. עפ”י המסורת של יהודי ספרד הכבוד הרב ביותר שבן יכול לתת לאביו זה לקרוא לבנו בשמו ועדיף בעודנו בחיים. זכה אבי אמו,שלמה סלומון ,שמוני יקרא על שמו. הסב הגאה שזה היה הנכד הראשון שנקרא על שמו, נהג להתהלך בשכונה ולהשוויץ בנכד. מוני שהיה ילד שובב מצא תמיד הגנה בחיקו של הסב.

מבית ילדותי אני זוכרת את הסיפור על האווירה המיוחדת של הבית, על הישיבה סביב האח כאשר האבא קורא רומנים קורעי לב לאמא ולדודות שלא ידעו לקרוא והתאספו לשמוע. מוני תמיד ציין את דאגתו של אבא לקן השומרי ולחיי הקהילה.

גאוה נוספת של מוני היתה בפלג הנשים מצד אמו שהיו תופרות את הבגדים לחצר המלך. על אחיות אמא החרוצות שהקימו מתפרה ופרנסו את המשפחה.

כמה סיפוק וגאווה הביא לו עיסוקו של הנכד בתפירה, כממשיך השושלת המשפחתית בנגרות ובאומנות, כמו שמוני כתב, בתולדות המשפחה בכל דור יש במשפחה מי שחי כאמן, מי יהיה האמן מדור הנכדים?

בגיל 10 נכנס מוני לשומר הצעיר, התפתח והיה למדריך וראש קן. עפ”י הפולקלור המשפחתי, נשלח על ידי נני לוידן לסייע לבחורה צעירה ודעתנית בהפעלת הקן השומרי. הנערה הייתה צריכה עזרה בהדרכת החניכים הצעירים תחום מומחיותו של מוני. למרות מחאותיה הנחרצות של וידה נני לא נכנע וחייב אותה לקבלו. מוני הגיע, התאהב במבט ראשון והצליח בדרכו לשכנע את וידה להחזיר אהבה ומאז כמו באגדות הם ביחד…

כתלמיד מצטיין שאיפתו של מוני היתה להיות וטרינר, אך הלהט השומרי והציוני הובילו למקצועות אחרים. האהבה לבעלי החיים ולטבע ליוותה אותו עד יומו האחרון. תמיד ידע לענות על קושיות בתחום ולהתאכזב מבורותי ומבורות נכדיו בתחום. עוד זכורים לי טיולי הטבע הרבים בחברתו, את החובה לצאת כל שבת לטיול טבע ולצוד פרפרים. מי זוכר את אוסף הפרפרים המסודר להפליא? תמיד ליוו אותנו הסיפורים של מוני ווידה שכצעירים, טילו בהרי בולגריה המושלגים וביערות . הטיול ברגל והשינה בחצרות האיכרים או בבקתות תמיד הוזכרו. באחד מטיולים אלו בפסח 1935 החליטו לחיות יחד. בשנת 1939 לאחר שכבר רוב חבריהם עלו ארצה, עלו מוני ווידה בחברת חברים נוספים מהתנועה כמעפילים בספינת טיגרהיל על חופי תל אביב ומשם כמצוות התנועה הגיעו כגרעין לקיבוץ מעברות. קשה לנו היום להבין עד כמה התנועה עמדה מעל היחיד . הם הופרדו מחבריהם ברמת השופט “הקיבוץ היה סגור” וחיפשו קיבוץ אחר. וכך הגיעו לקיבוץ ג’ המהפכני. כן

כאן היו אידיאולוגיות ולהט נעורים, ויכוחים על חברה צודקת, שיתוף ואחווה. פעילות רעיונית ומה לא.

את דרכו המקצועית היטיב מוני לספר בראיון ללוטה: “למרות החלום שלי להיות וטרינר לא יצא לי בכלל לעבוד בחקלאות. בגרעין במעברות עבדנו בבניין ובסלילת כבישים. כשהגענו לראשון מצאנו שם נגריה של 40 פועלים. היו שם 3 נגרים מעולים שלימדו אותי את המקצוע. נכון זה לא היה החלום שלי להיות נגר, אבל תוך כדי עבודה למדתי לאהוב את המקצוע.

הפרק הזה בקריירה שלי הסתיים כאשר נשלחתי על ידי הקיבוץ ללמוד הוראה. ואז באו 20 שנה של הוראה בקיבוץ ובירושלים, ואחר כך עשר שנים של ניהול והוראה באולפן עולים. 30 שנה שייכות כולן לחינוך שהתמסרתי לו ושהעסיק אותי יומם וליל.”.

מוני האמין בחינוך, אהב ילדים והתמסר להם בכל נפשו. עם סיום פרק החינוך חזר לנגריה והתמסר לבניית נולים. לנולים הגיע מוני בעקבות עבודה באולפן עם תמר בר אילן שהציעה למוני להכנס לתחום. מוני הסכים ויצא לקורס אריגה כפי שהעיד “למרות שאני לא מבין כלום אני מוכן ללמוד” והוא למד ולמד ולמד ולמד עד שנעשה מומחה. וכמו שמוני עושה משהו. הוא עושה אותו עד הסוף. לא היו נולים אז הוא לקח נול מוכן לנגריה למד איך הוא בנוי ובנה לעצמו נול, ראה כי טוב והמשיך.והקים בית מלאכה לנולים. וכך שילב בין אהבת האריגה והנגרות היצירתית. כנראה שהיה היחיד בארץ שעסק במלאכה זו של בנית נולים. לפני כשנה קיבלנו לביתי בירושלים טלפון מתאטרון הבימה שלצורך הצגה הם זקוקים לנול. התחקרנית שלהם הגיעה מצוידת ברשימה של עשרות מקומות אליהם הגיעה בחיפושיה אחרי נול, רובם היו מעשי ידיו של מוני אלמוג. משום מה התקשתה למצוא אותו בחצור וכאשר הגיעה אלינו כבר ידעה עליו רבות. התפוארן, הנגר של התיאטרון, הגיע צילם את הנול מכל צדדיו ולא הפסיק לתת למוני מחמאות על העבודה. מוני היה מאושר שיש מי שמעריך את עבודתו המקצועית. נדמה שבבניית הנולים והאריגה, שילב מוני הרבה מהתכונות שלו: תבונת כפיים נדירה “ידי זהב”, יצירתיות שבאה לידי ביטוי ביצירת דגמים חדשים, אביזרים נלווים ובאריגה עצמה, ואהבת האדם. לא היה מאושר ממנו כאשר הצליח ליצור דגם של נול שנכים ומוגבלים יוכלו לעבוד בו. היכולת להביא שמחה לאנשים שהגורל התאכזר להם. כבונוס ,היה מביא תמיד גם אביזרים נוספים להקלת חיי הנכים כמו מכשירים להחזקת ספל שיוכלו לשתות לבד וכו.

ולא סיפרנו על מוני חובב המוזיקה, אותה גילה בגיל מבוגר יחסית והתמסר לה בהנאה רבה עד אין סוף. והפרק הירושלמי בחייו בין שנת 60 ל-67 פרק חשוב מעניין וקשה בחייו.

את ירושלים למד לאהוב ולהכיר בתקופה זו והיא הפכה לחלק ממנו. לכן קל היה לו לחזור אליה בשלוש השנים האחרונות לחייו ולהשתלב בקהילת המועדון, לנסוע ברחובותיה ולטייל בנופיה. כי הרי ירושלים היתה לו בית שני וגם שם היו לו תלמידים ונולים וברחובותיה פסע רבות.

לסכום אולי לא הדגשתי מספיק את אהבתו של מוני לקיבוץ חצור לחבריו הותיקים לבנים ולנכדים. בכולם ראה בניו והתעניין בהם. בכל תחנה מחייו תמיד בחר לחזור לחצור למקום אותו הקים ואליו הרגיש שייך גם נפשית וגם אידיאולוגית והיה לו מאוד חשוב לסיים את חייו בחצור. כמו שהוא תמיד אמר: “עידית עלי תשבי שבעה ב”חדר” שלי ושל וידה  ונא לא להזיז כלום לשמור כמו שוידה סדרה. אני שמחה שאת זה אנחנו מקיימות.

היה אבא ואדם מדהים. ככל שעובר הזמן אני מעריכה ומתגעגעת יותר.

נשיקות, עידית