נולד בסופיה, בולגריה
עלה ארצה בשנת 1939
נפטר בקבוץ חצור, ישראל

בנם של ציפורה וניסים ניניו
אביה של חגית

קורות חיים:

לזר נולד בסופיה באמצע מלחמת העולם הראשונה. בן ראשון ונכד ראשון למשפחה ענפה. ילד אהוב על כולם היה, כל אחד פינק אותו, אך כל אחד חשב שראוי גם לחנך אותו לומר לו מה אסור ומה מותר. סקרן ושובב היה, נלחם על זכויותיו ומתקומם נגד איסורים. כשלקחו ממנו ספר כי חשב אותו אסור לקריאה בגילו, היה הופך עולמות ועומד על דעתו עד שקיבל את הספר בחזרה.
בבית-הספר היה תלמיד טוב וחרוץ, ואולם בתיכון הופיעו הקשיים. כי הנה בינתיים נכנס לזר לתנועת “השומר הצעיר”, זנח את הלימודים והתערה עמוק בחיי התנועה וההדרכה. אביו, בעל מלאכה שרצה שבנו יגיע יותר רחוק ממנו, מצא אותו פעם בספרייה העירונית והפציר בו שיחזור ללימודים. אך לזר בשלו:
“אני אלמד מהחיים. אני לומד מהתנועה”. לאחר שנים, כשבגר, היה ללזר האומץ לבוא אל אביו ולהודות: “טעיתי, אני מצטער שלא למדתי”.
כאשר הגיע הזמן לבחור ראשי קבוצה, היה ברור לכולם שלזר יהיה מדריך. וכאשר קיבל את התפקיד כאילו צמחו לו כנפיים. הוא חיפש ילדים ברחובות היהודים ובבית-הספר. שמו התפרסם עד מהרה בשכונה וילדים התקבצו סביבו. בערבים היה מכנסם בחצר בבית-הספר ושם, ישובים על רצפת האבן, הם הקשיבו לדבריו. כבר אז ידע את הדרך לנפש הילדים ודבריו זרמו מלב אל לב.
בבוא הזמן לעליה (הבלתי-ליגלית) היה לזר בקבוצה הראשונה. כשהגיעה אניית המעפילים ה”טייגר היל” לחוף תל-אביב לאחר 40 יום בלב ים, חמק עם חבריו מעיני הבריטים והגיע לחוף.
בגרעין בקיבוץ מעברות היה הראשון שעלה על הטרקטור. לאחר בואו לקיבוץ היה בבית גן ובקבוצה הראשונה בגבולות, ובזמן מלחמת השחרור, בניר-עם. גם בחצור המשיך לעבוד בשדה עד היכנסו למקצוע חדש במוסך.
יותר מאוחר נרתם ברצון לעזור בקליטת העליה הבולגרית הגדולה. אף על פי שלא היה איש פוליטיקה מיסודו הלך ליפו לפעולת המפלגה והצליח לקבץ מסביבו מכריו משכבר הימים וגם הרבה חברים חדשים.
בחוזרו לקיבוץ לאחר סיים השליחות, החליט להגשים חלום ישן – לשלב את אהבתו לבמה ואת אהבתו לילדים. במשך תקופה ארוכה לא היה חג או מועד, סיום שנה בבית-הספר או כל מאורע אחר, בלי ההצגות והמופעים של לזר, כשהילדים משחקים בהנאה תחת שרביטו. ילדים אהבו לעבוד איתו ושחקו בלב ובנפש.
משחר נעוריו היה מסור בלי גבול לתנועה ולאחר מכן לקיבוץ, וכשנקרא לתת תמיד היה מוכן. ואולם החיים לא תמיד החזירו לו כגמולו. כולם חיבבו אותו אך רק אצל מעטים מצא את הקשר החם והאנושי שהיה כה זקוק לו. ניסיונותיו להקים משפחה ובית חם לא עלו יפה, וכך נשאר בודד וגלמוד מעט בחיי החברה.
והנה, בהיותו בשיא כושרו בעבודתו במוסך וב”מקצועו” השני, והוא מתלבט האם לבקש מהקיבוץ את ההשתלמות הנכספת באומנותו, פגעה בו המחלה האכזרית אשר כרסמה בו במשך השנים הבאות. לבסוף רותק לכסא גלגלים ואף נאלץ לבלות את שנותיו האחרונות רחוק מהקיבוץ. ביקורי אחותו וחברים אצלו בבית החולים בנהריה היו לו לחוויה גדולה, ולמרות יסוריו קרן מאושר כל אימת שבא לבלות זמן מה בבית.
נפשו של לזר דעכה וכבתה טרם לקח המוות את גופו.
הוא ידע להתחבב על אנשים בכנותו וביושר ליבו, והיה נאמן לדרכו הקיבוצית לכל אורך חייו. היה לו צחוק גדול ומתגלגל העולה ומתגבר וסוחף את כולם