נולדה בסופיה, בולגריה 
עלתה ארצה בשנת 1939
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 

בתם של ויקטוריה וניסים בז’רנו
אשתו של יחזקאל
אמם של הגר, ניצה ז”ל ואמציה

קורות חיים:

לורה לא באה לתנועה כמו רוב החברים, מבית הספר העברי. היא באה בגיל מבוגר יותר מבית”ר. היתה זו תקופה של תסיסה רבה בתנועה הציונית הבולגרית ובתנועות הנוער לא כל שכן, זמן של ויכוחים סוערים על תוכנית החלוקה, רצח ארלוזרוב ועוד. רבים מהנערים נדדו מתנועה אחת לשניה וכך הגיעה לורה אל ה”שומר-הצעיר”.
באה ואמרה: כאן מקומי.
החברים עוד זוכרים את הנערה החיונית והפתוחה שהשתלבה מהר במשפחת התנועה. וכשהגיע הזמן להגשמה, נבחרה יחד עם חברה יחזקאל לקבוצת המעפילים הראשונה של התנועה. הם הפליגו על אניית המעפילים
ה”טייגר היל” ב- 1939 ולאחר תלאות של למעלה מחודש הגיעו לארץ והפתיעו את הבריטים ברדתם דווקא בחוף תל-אביב.
קבוצתה שהתה כגרעין בקיבוץ מעברות ולאחר מכן התאחדה עם קיבוץ ארצישראלי ג’.
זוכרת אני אותך בימים שהגעת לקיבוץ בראשון עם הבולגרים. הצטיירת כסמל של קלילות ושמחה. בערבי הריקודי הרבים דמית לפרפר מרחף. גזרתך הזדקרה כשחלפת במעגל תוך הנפת מטפחת לבנה, ועיניך זהרו…
לורה היתה מבורכת בקול ערב ובתבונת ידיים רבה. עוד “בבית הישן” למדה את מקצוע התפירה והיתה עובדת מבוקשת ואף נדרשת במתפרה. היתה בעבודה זו לא מעט סיפוק, אך אולי גם רגעים של כמיהה בסתר לב ואף בגלוי, למצוא גם אפיקים אחרים לכשרונותיה…
ואולם, לא עבור ימים רבים ובאה עליה מכת החולי ומאז ידעה שנים של סבל ומכאוב, של שהיות ארוכות בבתי החולים וניתוחים, של ניתוק מהמשפחה וכן, גם יאוש.
ועל כל אלה התאכזר לה גורלה בצער גידול בנים, עם תינוק שלא מילא שנתו, ועם מחלתה וסבלה של ילדתה ניצה. רכונה על מכונת התפירה היתה שקודה בתפירת השמלות ומשקה את הבדים בדמעותיה.
זכתה לגדל את משפחתה, לראות נחת בילדיה, לחבוק את נכדיה בזרועותיה ולשמור את החיוך היפה שנשאר עד היום בו הכריע אותה גורלה והיא לא יכלה עוד.

יקירי,
לא עמד לי הכוח במצב בריאותי הקשה.
רק יחזקאל ידע את זה מקרוב ועל כך תודתי נתונה לו.
ניסיתי זמן רב להעמיד פנים שאצלי הכל בסדר אך נשברתי. נמאס לי לרוץ בכבישים ולהגיע לרופאים. עזרו לי הרבה. במיוחד רב תודות לד”ר ברזילי ולד”ר יסעור.
נחלשתי ולא רציתי להיות למעמסה. אבקש את סליחתכם על הרגעים הלא נעימים שיעברו עליכם.

לורה