נולדה  בסטרי, פולין
עלתה ארצה בשנת 1948
נפטרה  בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של משה ובת-שבע וגנר
אשתו של צבי
אמם של טניה, אבנר ואלדד 

קורות חיים:

לוטה היתה אשה קטנה עם לב ומצפון גדולים הרבה מעבר לקומתה.
היא נולדה בעיר סטרי בפולין ב- 26.11.1920 לבית דתי-מסורתי. כעבור שלוש שנים עברה המשפחה לגור בוינה – בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שם לוטה גדלה, התחנכה והצטיינה בלימודים. חלום חייה היה ללמוד עיתונאות בסורבון בפאריז, חלום שהתנפץ עם כניסת היטלר לאוסטריה ב- 1936.
לוטה שינתה את החלום. נרשמה והתקבלה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, אך ויתרה על הסרטיפיקאט שקיבלה (לעלייה ארצה), בלי לחשוב פעמיים, לטובת הצלת והבאת בחורים צעירים מבוכנוואלד לארץ.
לאחר הוויתור על הלימודים, הצטרפה לוטה לתנועת נוער דתית, ודרכה הגיעה ללונדון ומשם להכשרה בחווה חקלאית בצפון אירלנד, מקום בו פגשה את צבי, ולאחר רומן ספרותי ברוח התקופה, הם החליטו לחיות ביחד.
האירועים הקשים בעולם החיצוני העמידו בספק את האמונה באלוהים, ולוטה וצבי עזבו את הדת והקבוצה, והצטרפו לגרעין אנגלי של הסוכנות בסקוטלנד. המלחמה מנעה את העלייה לארץ והשהייה הזמנית הפכה לשהייה של 10 שנים, במהלכן נולדה בתם הראשונה טניה.
באוקטובר 1948, החליטו צבי ולוטה יחד עם עוד כ- 30 מחברי הגרעין לעלות ארצה, ומאחר והאנגלים עדיין מנעו כניסה חופשית, הם הגיעו באוניית המעפילים “קוממיות” והופנו לקיבוץ עין-החורש. בזכות היכרות עם אלה ובבי באנגליה והמלצתם, הצטרפו לוטה וצבי לקיבוץ חצור.
לוטה קיבלה את עקרונות הקיבוץ בלב שלם, והיתה נאמנה להם במשך כל חייה והיתה פעילה בוועדות שונות.
בתחילת דרכה בקיבוץ עבדה כמטפלת של שישיות תינוקות, ובהמשך הפכה למחסנאית הבגדים של חברת הילדים ואחר-כך של המוסד.
לוטה הצליחה להגשים את חלום הנעורים שלה להיות עיתונאית, וקיבלה על עצמה את עריכת “על-התל” והוצאתו לאור.
המילה הכתובה והמדוברת היתה תמיד חשובה לה, והיא ידעה לנסח ולקשור קשרים בין האירועים המקומיים והחיצוניים.
עם התבגרותה, פנתה לסריגה ותפירה ובעזרת מכונת סריגה חשמלית, שהקיבוץ רכש, הפכה ל”סורגת הסוודרים” של הקיבוץ, והלבישה חברים וילדים במעשי ידיה המורכבים והיפים.
בקיבוץ נולדו לה שני בנים נוספים – אבנר ואלדד.
היא הקימה בית חם ודואג ומהשנים הראשונות קיבלה ילדי חוץ לתוך המשפחה ועזרה בקליטתם. אחד מהם – אדי בנדיק, הפך לבן משפחה בכל המובנים.
הזקנה לא היטיבה עמה. היא נעשתה יותר ויותר תלוייה, איבדה את עצמאותה וזכרונה בעקבות מחלת הזקנה שתקפה אותה. לאחרונה עברה לגור במרכז הבריאות.
אנחנו, בני המשפחה, וכל מי שהכיר אותה, אהבנו אותה מאוד ונרגיש בחסרונה.

המשפחה