נולד בקדינו, רוסיה
עלה ארצה בשנת 1922
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל

בנם של יהושוע וחיה
אבא של אליהו ארבל

קורות חיים:

אבא נולד בשנות השמונים של המאה שעברה. ילדותו עברה עליו בקדינו, אחת מעיירות תחום המושב שבפלך מוהילוב, אותן עיירות שאורח חייהן תואר כה יפה בסיפוריו של ז.שניאור ב”אנשי שקלוב”.
אבא גדל בבית תורני וקיבל את החינוך המסורתי המקובל. כשהילד הפך לנער עוד נשמעו ברחוב היהודי הדים עמומים לתרועות מלחמות ישנות בין חסידי חב”ד מלאדי ו”מתנגדי” שקלוב (שתי עיירות לא רחוקות זו מזו שביניהן עומדת קדינו).

השאלה “פני היהודים לאן?” הדהדה ברחוב היהודי. סתם יהודים הגרו לאמריקה. יהודים בעלי מחשבה התנגחו אלה באלה, כשמצד אחד ניצבים הציונים שראו את הפתרון בבניית מולדת חדשה-ישנה בארץ ישראל, ומולם היהודים שהאמינו שהמהפכה תפתור את בעיות רוסיה, וממילא גם את בעיות היהודים.

ראשית המאה העשרים הביאה להחמרת מצב היהודים, לפוגרומים, למהפכת נפל. בוויכוח שבין היהודים הגדיר אבא את עצמו יחד עם שלושת אחיו כציוני, ומאז נשאר כזה עד יום מותו. כציוני בחר אבא בקריירה של מורה עברי שהוא ראה בה שליחות. לשם כך נד לגרודנו לקורסים למורים. כבוגר קורסים אלה החל בעבודתו כמורה עברי במקומות שונים ברחבי תחום המושב היהודי ברוסיה. המהפכה הבולשביקית פתחה תקופה חדשה. חלק מידידיו, חבריו לספסל הלימודים העבריים, הקימו את היבסקציה, שאחת ממטרותיה המוגדרות, להן התמסרה בלב ונפש היתה מלחמה בעברית, מלחמה עד חרמה. אז באה אחת התקופות הקשות והמפוארות בדרכו. הוא וחברתו לחיים, אמא, כזוג מורים עברים, ניסו לנצל כל סדק וכל בלבול בתוך האנדרלמוסיה של ימי מלחמת האזרחים ולהמשיך בשליחותם כמורים עברים.

שני אחיו הצעירים ממנו כבר עלו לארץ. הצעיר ביותר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה; השני – מיד בתום המלחמה. משפחתו, שישבה באותו זמן במקום הולדתו של אבא ברוסיה הלבנה, לא יכלה להיחלץ אלא בסוף שנת 1922. גם אז בדרך לא דרך. כך הגיעה השפחה לקווקז בכוונה לנסות להבריח את הגבול. אולם משפחה מטופלת בשני ילדים, שאחד מהם תינוק בן חודשיים, אינה אובייקט נוח להברחת גבולות. לבסוף הגענו אחרי מסע בים השחור לקושטא ומשם לארץ ישראל.

במושב מרחביה, מקום עבודתו, כמו בכל העמק, היו תנאי החיים חלוציים וקשים. המשאבים שהועמדו לרשות החינוך היו אולי לא מבוטלים בהתחשב ברמת החיים הכללית, אולם הספיקו בקושי לציוד מינימלי לבתי ספר במבנים רעועים, כשמורה אחד מלמד כמה כיתות קטנות. אולם שם, באותה אווירה כללית, נוצר אותו זרם חנוך שהיה ידוע אחר כך כזרם העובדים. זאת אותה יצירה שחינכה אתהבנים של מתיישבי עמק יזרעאל לאהבת העם והארץ, לרגישות הומנית וחברתית.

באין מסגרת קשוחה ומחייבת נדרשו המורים ליצור יש מאין, לחדש תכנים, לנסות שיטות לימוד חדשניות, להמציא עזרי לימוד. במילה אחת – להיות חלוצים. לא הכל התקבל על דעת הורי התלמידים ועל המורה היה, בנוסף לכל, להיאבק על חידושיו.

את העשור האחרון בקריירה המקצועית שלו עשה אבא במערכת החינוך של זרם העובדים בקרית חיים, שם פרש לגמלאות עם קום המדינה.

בעשרים השנים הבאות זכה לראות בהתגשמות גדול חלומותיו: הקמת מדינת ישראל. גם אם המדינה כעבור כמה שנים לא נראתה כחלומו, השתדל כאוהב נאמן להסתכל בצידה המואר יותר מאשר בצידה האפל.

הוא זכה לראות נכדים מתבגרים ומקימים משפחות.

בסוף ימיו כשכוחותיו החלו אוזלים עבר לקיבוץ חצור, כאן בילה את שנתו האחרונה ונפטר, זקן ושבע ימים בא’ אייר תשכ”ט.

אליהו