נולדה  בוילנה, ליטא
עלתה ארצה בשנת 1938
נפטרה  בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של חנה ודוד גולדברג
אשתו של דן
אימם של נירה, ירון וחנה

קורות חיים:

אמא נולדה ב- 17 באוקטובר 1918 בעיר גדולה ויפה – וילנה – “ירושלים דליטא”,
שם עברו עליה נעוריה. את אביה לא זכתה להכיר כי בהיותה בת שנה וחצי הוא נפטר ממחלת הטיפוס. סבתא שלי, חנה, גידלה אותה ואת שתי אחיותיה בכבוד. אני זוכר בנעורי סיפורים של אמי על וילנה היפה, על הטיולים שהיו עושים ועל הפעולות ב”השומר-הצעיר”.
בגיל 12 נכנסה לתנועת “השומר-הצעיר” יחד עם נחמה, מונקה, לובקה וחיים מאירי. בשנת 1938 עלתה ארצה, ובכך ניצלה מאימת השואה.
בתחילה שהתה בגדרה אצל אחותה פרומה, שהיתה נשואה לאחד מראשוני הבילויים, אברהם הנקין. בהמשך למדה לולנות במשק הפועלות בפתח-תקווה.
ב- 1940 הגיעה לקיבוץ, שהיה באותו זמן בראשון-לציון. ב- 1941 התקבלה לחברות. היתה עם הפלוגה בבית-גן אשר בגליל. שהתה תקופה ממושכת במצפה גבולות והיתה ממקימי קיבוץ חצור.
טובה בנתה משפחה עם דן צירקין. נולדו להם שלושה ילדים: נירה, ירון וחנה’לה.
היא זכתה ל- 11 נכדים ו- 3 נינות.
אמא היתה תמיד חרוצה במקומות עבודתה. היא היתה מטפלת של קבוצות “אילה” ו”שחף” שנים רבות. עבדה בלול ביחד עם עמנואל, והרבה שנים עבדה בקומונה ובמכבסה. האגדה מספרת שידעה את כל מספרי הקומונה של החברים בעל-פה. התמחותה היתה ועדת הורים, ובתפקיד בלתי רשמי – כעובדת סוציאלית.
אמא שלי היתה שילוב של פולניות ואיידישע מאמא. תמיד שאלה אותי אם אני לא עייף ואם נחתי מספיק. בחדר תמיד חיכתה לנו פינת ממתקים, שהיתה נוהגת למלא, ואו ואבוי למי שהציק בגן לאחד מילדיה.
אני זוכר אותה בתור קיבוצניקית טובה, שלא החמיצה אף שיחת קיבוץ, והיתה מצביעה בדרך כלל עם הזרם המרכזי. הרגשנו שאהבו אותה בעבודה ובחברה.
זה מאוד בלט במרכז הבריאות. ראינו וחשנו איך טיפלו בה יפה, וזה נעשה ממש מתוך אהבה.
לאמא היו חיים יפים. היא זכתה להקים את המדינה וקיבוץ חצור, הקימה משפחה נחמדה, חינכה את כל ילדיה ואף זכתה בנכדים ובנינים, שכולם בריאים ומוצלחים. לעצמה לא ביקשה הרבה, רצתה שהכל יעבור בשלום ועל מי-מנוחות.
היא היתה אופטימית מטבעה. היה לה פטנט מקורי לשיפור האווירה – היתה מתחילה לשיר כדי שהכל יחזור להיות בסדר..
בשנים האחרונות תמיד כששאלנו לשלומה היתה עונה יהיה טוב “זיינגזונט”.
כאשר הייתי מתחכם ושואל אותה: “אמא, רוצה כבר לגן עדן” היתה עונה לי מייד “גיי אבעק” (לך הצידה).
היא רצתה לחיות עד מאה ועשרים. היא לא היתה מאוד רחוקה מכך.
היי שלום, אמא, ואנחנו מבטיחים לך שיהיה בסדר…

ירון וכל המשפחה