נולד בהמבורג, גרמניה עלה ארצה בשנת 1937 נפטר בקבוץ חצור, ישראל
בנם של מרתה וזיגמונד זימון בעלה של בלה אביו של דני
קורות חיים:
אחותו מספרת: “מאז ילדותו היתה לחנן הכרה מעמדית. הוא היה רגיש מאוד למעמדה של משפחתו באותם הימים בהמבורג. לאו דווקא מן העשירות בעיר היתה, אבל מצבה היה הרבה יותר טוב מזה של הסובבות אותה, ואצלו דבר זה יצר רצון עז להביא לשוויון ובעיקר, לחיים טובים לכולם. חנן נשלח לשני בתי ספר מצוינים אבל לא נהנה מהם. בית הספר היסודי הפרטי היה בעל משמעת קפדנית וקרה ובית ספר התיכון היה בעיניו “בורגני” מדי. הוא מצא פורקן בתנועת ה”קאמרדן” אליה השתייך מגיל שמונה ואשר ביטאה את העקרונות בהם דבק כל ימי חייו. ובכל זאת אהב גם את הדברים הטובים שבחיים: מועדוני ההוקי והטניס, חופשים על שפת הים, אוכל טוב, תיאטרון, ספרים, ידידים טובים וגם טיולים ומחנות עם ה”קאמרדן”. אך שוב, את הטוב הזה רצה בשביל כולם, ובעקבות רצון זה הצטרף אל המפלגה הקומוניסטית. הוא הצטרף למחתרת האנטי-היטלרית וכאשר חיפשו אותו הנאצים נמלט לצ’כוסלובקיה להכשרת ה”שומר-הצעיר”. חנן הגיע לקיבוץ המעפיל כחבר קיבוץ גרמני ב’. ב”המעפיל” עוד זוכרים את הנזי כאיש עבודה מובהק, שידע לשלב עבודה פיזית עם קריאת ספר ועיתון, שמיעת מוזיקה, משחק שח ושיח רעים. אשתו נפטרה והוא נותר לבד עם בנו המיותם דני. לאחר כמה שנים פגש את בלה ועבר עם בנו לחצור. בהמעפיל היה חנן חקלאי וירקן. בחצור גידל את ה”דובונים” עד אשר הענף התחסל. לאחר מכן היה תברואן וכשפרש מתפקיד זה, בו הגיע להישגים ניכרים ואף תרם לספרות המקצועית בארץ, קיבל על עצמו את ריכוז המחסן. לעיתים אולי התאכזב מעט מהחברה בה חי, ההולכת וסוטה מהאידיאלים בהם החזיק – בציונות הסוציאליסטית והאנושית, באחוות עמים. אולם, דומה שטבעו האופטימי לעולם לא בגד בו. על מיטת הדווי, בימיו האחרונים, עוד התעניין ב”פוליטיקה” ובכל הנעשה בעולם. חנן לא ידע מרירות מהי. הלך למותו כפי שחי, בהכרה, בנועם, בהשלמה עם גורלו. הקל על בני משפחתו על לנשימתו האחרונה ובזה נתן להם את הכוח להמשיך את חייהם. עד לימיו האחרונים היה נאמן להשקפותיו ולערכיו ותמיד הגן עליהם בלהט.
