נולדה בנידין, בולגריה
עלתה ארצה בשהת 1939
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 

בתם של בואנה וסולומון עזריה
אשתו של מוני
אמא של דקלה, עידית ואילת

קורות חיים:

וידה היתה בת למשפחה יהודית בבולגריה מדורי דורות. משפחה לא דתית אך שומרת מסורת. חגגה את כל חגי ישראל. היא נולדה בשנת 1915 בנידין – עיר מחוז גדולה על שפת נהר הדנובה. כשוידה היתה בת 15 נפטר האב, שהיה סוחר תבואות. המצב הכלכלי של המשפחה היה קשה. ב- 1937 עברו, וידה, אחותה הצעירה והאם לעיר הבירה סופיה. וידה הצטרפה לתנועה בכיתה י’ בתיכון. היא חשבה שבגלל האם והאחות הצעירה לא תוכל לעלות לישראל. תכננה לימודי כימיה באוניברסיטה. אבל כשהיתה בכיתה י”ב בא לביקור שליח של התנועה ושכנע אותה לעלות. וידה היתה פעילה מאוד בתנועת השומר הצעיר ובקהילה היהודית בעיר. היתה מדרכיה וראש קן.
כשסיימה את התיכון נרתמה לעזרת המשפחה והיתה מורה בכיתות היסוד בבית הספר היהודי. בשנת 1935 באתי בשליחות ההנהגה הראשית לביקור בקן. אז הכרתי את וידה והתידדנו. ב- 1937 התגייסתי לצבא ווידה נקראה ע”י התנועה להחליף אותי בהנהגה.
וידה עלתה ארצה בעליה בלתי לגלית עם האניה “טייגר היל”. האם ידעה אבל קבלה זאת כעובדה. ספורה של “טייגר היל” ידוע וכתוב בספרי ההיסטוריה.
לאחר מספר ימים מעלותה על חוף ימה של תל אביב וידה הגיעה לקיבוץ מעברות יחד עם קבוצה גדולה של “הבולגרים” – גרעין עליה ג’ מבולגריה.
ב- 1940 הגרעין התאחד עם קיבוץ א”י ג’ והגיעה לראשון לציון.
בראשון עבדה במכבסה, בגידול פרחים ושיווקם בשוק המושבה, ובמטבח בתור מבשלת ומחסנאית. היא התעניינה בפוליטיקה – תנועת הפועלים בארץ ישראל. אחרי העבודה בהתנדבות הלכה ערב ערב ל”לשכת העבודה” במושבה לסידור העבודה (חלוקת מקומות העבודה) של הפועלות מחוסרות העבודה, הקשיבה לבעיות הפועלות ושמרה על תור צודק. ב- 1942 נולדה דקלה. גם באותה שנה לא זנחה את התפקיד ורצה בין הנקה להנקה ללשכת העבודה.
בתקופת הפלוגה בגבולות השאירה את דקלה הפעוטה ונסעה לגבולות לארגן את המטבח. ב- 1946 עבדה במחרטה במסגרייה בראשון. היא אהבה את החרטות ורצתה להמשיך, אך ב- 1947 עם העליה לחצור, נאלצה להפסיק ולהיות מחסנאית מטבח בחצור. עד 1960 מלאה כמעט ברצף תפקידים שונים: פעמיים מחסנאית מטבח, מנהלת קומונה, מטפלת בכיתות יסוד ומטפלת של שלוש חברות נוער.
ב- 1960 בגין מחלת האסטמה הקשה של אילת נאלצנו וידה ואני ואילת לעבור לגור בירושלים. דקלה היתה בצבא ואת עידית בת השלוש-עשרה השארנו בחצור אצל משפחה מאמצת. חזרנו לקיבוץ באוגוסט 1967 בתום מלחמת ששת הימים. ארבע מתוך שבע השנים שגרנו בירושלים וידה עבדה במוסד מיון עבריינים צעירים. החיים במוסד היו במתכונת של פנימייה פתוחה – ללא כפייה. גרנו בבית סמוך למוסד ששכן מחוץ לעיר על “הר אורה” בדרך לבית חולים “הדסה”. החניכים היו בגילים 10 עד 16 ומספרם נע בין 40 ל- 60. וידה כיהנה בהנהלת המוסד כאחראית על כל התקציבים הצרכניים של הפנימייה: כלכלה והלבשה, בריאות, ריהוט, סדר וניקיון בחדרי המגורים וכן, הנוי והניקיון בחצר. היא חלשה גם על העובדים והעובדות במקומות האלה.
ב- 1967 חזרנו, וידה ואני, הביתה לחצור. אילת נשארה בירושלים אצל משפחה מאמצת והיא בגיל ה”עשרה”. עידית היתה בצבא. בשנים 1967 ועד 1993 וידה עבדה במזכירות הטכנית של הקיבוץ. בינואר 1993 היא אושפזה בפעם הראשונה בגין מחלת לב. מאז, משך ארבע שנים בהפסקות, שכבה ימים ארוכים במחלקות הפנים א.א.ג. וגריאטריות בבתי החולים “קפלן” ו”הדסה” בירושלים. היא נאבקה בעקשנות ובתבונה בלתי רגילים על חייה ואיכותם.
וידה התאוששה וחזרה לאיכות החיים שרצתה בהם. על עבודה במזכירות נאלצה לוותר. התמסרה ומצאה סיפוק במלאכות יצירה: ציור על בד משי, רקמה ואריגה. היתה מאושרת להעניק מתנות, מלאכת ידיה, לבנות ולנכדים. היא חזרה למסורת המשפחה ארוכת השנים של מסיבות ימי הולדת וחגים. היא הקרינה וקיבלה אהבה והערכה מקטנים ובוגרים.
ב- 15 למרץ וידה שוב לקתה באירוע בריאותי קשה והפעם הוכרעה והלכה לעולמה ב- 23 למרץ 1999. זה קרה כל כך פתאומי ובלתי צפוי! נשארנו המומים ואבלים.

יהי זכרה ברוך!
מוני