נולד בדובנה, פולין 
עלה ארצב ב 1938
נפטר בקבוץ חצור, ישראל

בנם של בתיה וחניא דויטש
בעלה של פרידה
אביהם של שרה, דוד, אהובה ובתיה

קורות חיים:

בשנים האחרונות ראינו אותו יורד בבוקר בכבדות בדרך מביתו ל”אמן”. יושב לפוש ולהחזיר את נשימתו בספסל על יד המחסן הישן, ואז ממשיך ועושה את יום עבודתו על יד המשחזת בלי שים לב לאבק ולרעש. ובסוף יום עבודתו חזר לדירה כדי ליפול אל תוך הספרים ובעיקר התנ”ך שהחל מעיין בו באינטסיביות.
דניאל נולד בשנת 1914 בעירה הקטנה דובנה, על יד גבול לטביה – פולין. היו ששה ילדים במשפחה: שני בנים וארבע בנות, והוא הבכור. בכפר היה אביו חקלאי; כשעברו לריגה היה פועל, זגג.
כשהיה בן 10 נסע לברסלב ללמוד בישיבות עד גיל 19. אז, כשלמד בישיבה בדבינסק בלטביה, התוודע לחברים ב”החלוץ”. בשנת 1933 יצא להכשרה, בשנת 1935 נשא את אשתו מרים ז”ל, שהיתה בהכשרה לפניו, ובאותה שנה עלו ארצה.
דניאל ואשתו הגיעו לראשון לציון. הוא עסק בכל עבודה מזדמנת. (הכיר חברי קיבוץ ג’ כאשר עבדו יחד בטוריה בפרדסים, וחברים אחרים ב”סיליקט”). לבסוף הצטרף לקבוצת קודחים וחפר בורות ל”ג’ורות” ויסודות לבניינים, הוא נהג לבקר בקיבוץ והיה מראשוני הליגה הסוציאליסטית בראשון.
כשנפטרה אישתו מרים, גמלה החלטתו לבוא לקיבוץ. הבנים עמוס ושרה כבר היו בדביר. הבן דוד נכנס לקבוצת חרמש והבנות אהובה ובתיה לקבוצות דגן ושחף.
בשנת 1960 הוא התקשר לפרידה והיא באה אליו לקיבוץ.
עוד בשנת 1942, לראשונה לאחר פרוץ המלחמה, קיבל ידיעה מאחד מבני משפחתו, מאחותו פסקה שהצליחה לברוח עם בעלה לברית המועצות. היא הגיעה ארצה בשנת 1970. על גורל שאר בני המשפחה למד בשנת 1965 כאשר ביקר בלטביה ורוסיה, ביקר בקבר ההמונים שם נרצחו אמו והאחיות, ברמבלה. על אביו למד ששרד במחבוא עד לשחרור אך יצא יום אחד ולא חזר.
זכה דניאל והקים שבט לתפארת והחזיק על ברכיו 16 נכדים וארבעה נינים והם כולם מקור אהבה ואושר.

הוא נפטר ב-4 לאוקטובר 1991, כ”ו תשרי תשנ”ב, והובא למנוחות בחצור.