נולד במיכלישקי, פולין 
עלה ארצה בשנת 1935
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 

בן אריה שמידט 

קורות חיים:

בנימין נולד בשנת 1916 בעיירה קטנה על-יד וילנה ושמה מיכלישקי. מסביב לעיירה השתרעו יערות אורנים שהתמשכו עשרות ומאות קילומטרים ובתוכה זרם נהר גדול. כל אלה היוו נוף נהדר שהיה רקע לפעילות של נערי הקן לאחר שנוסד בעיירה. נדמה לי שהקשר החזק של בנימין לטבע, לעץ ולציפור שורשו נעוץ בנוף זה.
משפחתו של בנימין היתה ברוכת ילדים, כשבנימין הוא הצעיר ביניהם. אבא היה בעל מלאכה שביגיעת כפיו היה צריך לקיים משפחה ענפה; על כן היו צריכים הבנים לעזור לו בעבודה מגיל צעיר.
יחד עם העמלנות והציונות, ציין את משפחת שמידט הדחף ללימודים ולהשכלה. האח המנוח אלחנן, ותיבדל לחיים ארוכים – שרה אחותו, למדו בוילנה, אבל גם יתר בני המשפחה היו אנשי ספר ובנימין יותר משלמד בבית-הספר למד בבית בעצמו, או בעזרתה של שרה.
כשבנימין עלה ארצה יחד עם הוריו בשנת 1935, הוא בא במטען נפשי רב שהכיל, בין היתר, אהבה לטבע, ניסיון מה בעבודה חקלאית במשק העזר הקטן של המשפחה, להט ציוני ורצון עז ללמוד.
בנימין היה קשור לתנועה ורצה לחיות בקיבוץ אבל הרגיש מחויבות לעזור להורים ולבסס את המשק של אחיו. הוא הגיע לקיבוץ בשנת 1939.
היצירה בה הגיע בנימין לביטוי מלא היה עדר הצאן בו עבד כעשרים שנה, קודם בבית-גן ואחר-כך בחצור.
כיתר רועי הצאן הוותיקים, הוא ראה בעבודה זאת לא רק עבודה לשם פרנסה אלא גם ייעוד מבחינה לאומית, ציונית ותרבותית. הצאן היה ענף שיכול היה לפרנס בכבוד את עובדיו מבלי לנצל הרבה קרקע.
כשעברנו לגבולות היינו חייבים למכור את העדר בבית-גן והיתה זו אכזבה גדולה לבנימין. הקמת מדינת ישראל היתה מהולה אצלו בשמחה נוספת – חידוש ענף הצאן בקיבוץ.
אף על פי שהעבודה היתה קשה מאוד, ולא פעם הצריכה שעות רבות ביום, היה לבנימין סיפוק רב, בייחוד כאשר התנובה עלתה משנה לשנה. אבל רוב הזמן סבלנו מחוסר עובדים והוא פחד שבסופו של דבר יחוסל העדר. בנימין פחד מאכזבה נוספת ועזב את הענף מספר שנים לפני חיסולו. הוא מצא את מקומו בענף הפרדס, בייחוד אהב שם את הטיפול הבלתי-אמצעי בעצים. כמו בצאן, כך גם בפרדס, זכה בנימין להערכה ולחיבה של כל עובדי הענף, כולל החברים הצעירים. אך בנימין לא הצטמצם בהתעניינותו רק בענפים בהם עבד. הוא היה ער לבעיות פוליטיות והיו לו דעות נחרצות בכל שאלה כמעט. הוא גם קרא הרבה ספרים ועיתונים.
ואולם, בעיקר למד בוטניקה וצפרות. בנימין הכיר כל ציפור בסביבתנו וידע להגיד כמעט כל צמח. העיקוב אחרי חיי הציפורים גרר אותו ללמוד צילום והיו לו הישגים בשטח זה.
בשנים האחרונות חלה הידרדרות במצב בריאותו. הוא נלחם במחלותיו בכל כוחות נפשו ולא רצה להיכנע. ברור היה כי עקב מחלת העור שלו ורגלו הפצועה, לא טוב שיעבוד בפרדס, אך הוא לא ויתר על העבודה בחקלאות אלא רק אחרי שנוכח כי אין לו ברירה. קשים היו ששה החודשים האחרונים. בנימין רצה כאילו להתעלם ממצבו, למרות שלא פעם הוסבר לו מחלתו. רק כאשר שאל את הרופא בבית החולים מה צפוי לו, והרופא ענה שכולנו מתקרבים כל יום לסוף שלנו, הבין בנימין שימיו ספורים.
הצנע היה אצלנו עקרון, צנע, צדק ושוויוניות הם צוואת בנימין.

יהיה זכרו ברוך!
חיים מאירי