נולדה בסרייבו, יגוסלביה (בוסניה והרצגובינה)
עלתה ארצה בשנת 1945
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של יוסף ומלכה הירשל
סבתא של דינה שחר

קורות חיים:

אסתר נוימן נולדה בסרייבו ביוגוסלביה ב-4 לאוגוסט 1893, הבת הצעירה בין שלושה ילדים. האב היה דתי והמשפחה קיימה אורח חיים מסורתי, אך אסתר פנתה עורף לדת ומצאה כיוון עצמאי ברגע שעמדה על דעתה. בגיל צעיר נטתה ללמודי אחות ואף עבדה בבית חולים אך לא יכלה להשלים את לימודיה.
היא היתה פעילה מאד בתנועה הציונית הצעירה ובין הראשונים שהצטרפו לחוגים הציוניים ביוגוסלביה. היא עבדה במחיצתם של מנהיגי התנועה המקומיים ובמשך הזמן היתה גזברית “ויצו” היוגוסלבית וקיימה בידיה את הקשרים עם הארץ.

אחותה הבכירה (היא הסבתא של חברתנו דינה) נפטרה בדמי ימיה. סבתא אסתר קבלה על עצמה את האחריות לשני הילדים הרכים וכעבור שנתיים ויתרה על תוכניותיה הפרטיות והתחתנה עם גיסה למען לקיים בית לילדים. בעלה, שהיה מנהל בנק מסחרי בזגרב, היה רחוק מאוד ממנה בדעותיו. שני ילדים נולדו למשפחה וכל ארבעת הילדים גדלו יחד בהרמוניה כבני משפחה אחת.

עסקיו של הבעל הביאו את המשפחה לזגרב. כאן גרו בוילה גדולה; אולם דרך החיים נשארה צנועה ולא מתנשאת למרות האפשרויות הכלכליות.

אסתר נוימן נקראה “אם השומר הצעיר” ביוגוסלביה. בהשפעתה נכנסה הבת הצעירה, לילי, כשהיא אך בת שמונה, לתנועה שהיתה אז בשלביה הראשונים. בית המשפהה היה בית פתוח לכל חברי התנועה בזגרב.

קבוצת ילדים שניצלה מגרמניה הובאה ליוגוסלביה. האחראית למפעל, רחה פראייר, פנתה לסבתא נוימן וביקשה את עזרתה במציאת משפחות לקליטת הילדים, באיסוף בגדים וכסף ועוד. קבוצת ילדים זו ניצלה והגיעה ארצה ורבים מהילדים שמרו קשר עם סבתא נוימן במשך כל השנים.

ב-41′ לקחו את שני הבנים (דודיה של דינה) למחנות. גם הבת (אמה של דינה) נלוותה אל בעלה. את דינה ואחיה הבריחה סבתא נוימן לאיטליה הכבושה. לאחר זמן עברו את הגבול לשווייץ ובתום המלחמה מסרה סבתא נוימן את הילדים לעליית הנוער. היא עצמה גם נתקבלה לבית עלית הנוער, למרות גילה המבוגר, כמדריכה ואם בית.
היא דאגה שהילדים יישלחו לקיבוץ של “השומר הצעיר” ועלתה ארצה יחד אתם. הילדים הלכו לקיבוץ ואסתר נוימן הלכה לבני משפחה בחדרה. עוד ביוגוסלביה היתה פעילה גם ב”ויצו” ובארץ המשיכה בפעילות ודאגה לקלוט עולות חדשות במקום עבודתה במתפרה בחדרה. היא היתה לבעלת מקצוע בזמן הנדידות במחנות. בעלה לא עלה אתה אלא חזר ליוגוסלביה לחפש אחרי שרידי משפחה ורכוש, נעצר כבורגני, ועלה ב-1948 בפרוץ מלחמת השחרור.

ב-1956 נפטר סבא נוימן ואסתר התקבלה לקיבוץ גת בזכות חברים יוגוסלבים שהכירו אותה ואת פעולותיה. הבת לילי, שהיתה שייכות לקיבוץ יותר צעיר, לא זכתה ונפלה בין הפרטיזנים. “חורשת לילי” בגת מנציחה את זכרה.
בגת מצאה אסתר נוימן בית, אהבה וכבוד. היא עבדה והיתה פעילה בכל שטחי החיים. כשהזדקנה והרגישה ששוב אינה יכולה להיות לבד עברה אל נכדתה דינה לחצור.
גם בחצור המשיכה לעבוד ולהיות מעורבת בחברה כל עוד עמדו לה כוחותיה. אסתר נוימן היתה אשה כנה וישרה, עקבית בדעותיה, עמלה ומסורה לחבריה ולמשפחתה. היא היתה ערה מאד מבחינה אידיאולוגית ופוליטית. ידעה ליצור קשרים יפים עם בני כל הגילים — בחצור כבגת. עד הסוף השתדלה לשמור על כבוד האדם שבה. היא אהבה מוזיקה וספר טוב וחברים זוכרים אותה בערוב ימיה יושבת רכונה על ספר בכסא הגלגלים לפני ביתה.

היא דאגה לזולת עד יומה האחרון. בלכתה השאירה מכתבי פרידה לכל מיטיביה ואוהביה ומזכרות וברכות לבני משפחתה.

היא נפטרה בשנתה ה-86 ב-14 לפברואר 1979 כמעט במיתת נשיקה.