נולדה בדויסבורג, גרמניה 
עלתה ארצה בשנת 1933
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 

בתם של אריה וברכה וינשטיין
אשתו של מורצ’ו
אמם של רחלי, שאול ועומרי

קורות חיים:

אלישבע נולדה בדויסבורג, בגרמניה, להורים שהיגרו מפולין. עם עלות היטלר לשלטון ב- 1933 עלתה המשפחה לארץ. אלישבע היתה אז בת 11 ואחיה הצעיר בן 9. תחילה גרו בחיפה ולאחר מכן עברו לגור בקריות.
הילדים למדו מהר את השפה העברית והשתתפו בחיי בית הספר ומאוחר יותר בתנועות הנוער.
אלישבע היתה פעילה בעיקר בקן קריית חיים של “השומר הצעיר” כמדריכה, כראש קן וכשליחה. כאשר חבריה לגדוד משמר העמק השלימו את הקיבוצים הוותיקים היא נשארה עוד שנתיים בתנועה – בקן ובהנהגה הראשית.
לקיבוץ ג’ הגיעה אחרי שהתקשרה עם מורצ’ו והם הקימו משפחה. היא היתה פעילה בתחום החינוך – מדריכת חברות נוער, מטפלת ומחנכת במוסד החינוכי, והיתה חברה פעילה בוועדות הקיבוץ השונות.
אפיינו אותה חוכמתה, שנינותה, כושר ההקשבה לזולת ויכולת השיפוט ההגיוני אך מלווה ברגישות עמוקה לבעיות הזולת. בתפקידיה ובעבודתה השקיעה מאמצים ומסירות ללא גבול, דבר שהקשה עליה מאוד והביא אותה כמעט לאפיסת כוחות.
אלישבע ניחונה בחוש צדק מאוד מפותח. היא היתה ביקורתית מתוך נטייה לשלמות. אולם קודם כל דרשה מעצמה, אחר כך מבני משפחתה ורק לאחר מכן – מהאחרים.
היא גידלה שלושה ילדים – רחל, שאול ועמרי, וזכתה לנכדים שהיו מקור לשמחה ולגאווה.
פקדו אותו מחלות רציניות שהגבילו מאוד את יכולת התפקוד שלה. למרות זאת, לא פסקה לעבוד, להיות מעורבת בחיי המשפחה והקיבוץ. היא היתה אוהבת חברה ולא ויתרה על שום אירוע חברתי או משפחתי. על אף החולי התנהגה כאילו היתה בריאה; לא התאוננה, לא פסקה לחייך ולא ויתרה על תענוגות החיים הקטנים – נוף יפה, טיול בדרכי הארץ, פגישה עם הילדים והנכדים, ספר יפה או שיחת רעים מעניינת.
התנהגות זו והדאגה לזולת יצרו לא פעם את הרושם שהיא היא האדם הבריא, התומך, ואילו אנחנו הזקוקים לתמיכתה. לכן מותה בא לנו בהפתעה גמורה.
אין נחמה, כפי שכתב שולמית, זולת אולי התחושה שאין אדם קרוב יכול למות לחלוטין; הוא נארג באלפי דרכים בנפשות הקרובות.

מורצ’ו