סבתא אטל נולדה בדמבלין (פולין) ב 1899. היא היתה עדיין נערה במלחמת העולם הראשונה. לאחר נישואיה ב-1923 ובעקבות אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, ברחה לצרפת עם בנה הבכור, מרסל, ובעלה ירחמיאל. שני ילדים נוספים, רשל ודובקא, נולדו בצרפת. יחד עם בעלה (סנדלר במקצועו) היו פעילים בקרב “המועדון היהודי”, ארגון יהודי שמאלני. מלחמת העולם השניה פוררה לחלוטין את משפחתה. בעלה נלקח למחנות עבודה ולאחר מכן גורש לגרמניה ונספה במחנה בוכנולד. בנה מרסל ירד למחתרת הצרפתית ב-1944 ונפל בקרב אכזרי נגד הגרמנים. אטל עברה מחנות רבים עד שהגיעה לדרנסי (ליד פריז), מחנה מיון לגרמניה, אך ניצלה בנס. את שני ילדיה הקטנים הצילו ארגונים יהודיים. בתום המלחמה חזרה עם בנה לעיר מגוריה ובתה נישאה ליהודי בעיר אחרת.
בנה דובקא עלה ארצה ב-1952 ומיד לאחר מכן היא הצטרפה אליו בקבוץ חצור. בקבוץ בילתה את שנות חייה היפות ביותר. היא ניהלה חיים צנועים, היתה חרוצה בעבודתה והתחבבה על כל חברי הקבוץ. היא גידלה משפחה ענפה בקבוץ ומחוצה לו.
עד 1983, היא היתה פעילה ועצמאית אך אותות הזמן אט אט הטביעו את חותמם. היא הספיקה לחנוך את מרכז הבריאות המפואר בקבוץ ותגגה את יום הולדתה ה-90, מוקפת בכל בני משפחתה.