ואלה תולדות אברהם הלוי – כתבה שרה אשל

נולדתי ב1918- בפולין. עיירתנו – אוסטרומזוביצק – נמצאת בין וורשה וביאליסטוק, כ6- ק”מ מטרבלינקה, הידועה לשמצה. העיירה, שמנתה כ10,000- תושבים הייתה ברובה יהודית… מקורות התעסוקה העיקריים היו המנסרה וטחנת הקמח. מספר חייטים התפרנסו גם מבצוע עבודות עבור המחנה הצבאי, שהיה סמוך לעיר … עיירתנו הייתה יהודית מאד וציונית מאד. כל גוני התנועות הציוניות היו מיוצגות – מ”ביתר” הרביזיוניסטי מימין ועד ל”בונד” והקומניסטים משמאל. היו גם מספר “שטיבעלאך” (חצרות) של חסידים. אבי, שהיה אדוק, היה שייך לחסידי גור.

התמונה המקובלת של עיירה יהודית (מ”כנר על הגג”) לא כל כך התאימה לנו. הייתה ספריה גדולה מאד … והיו חיי חברה עשירים: ערבים שהוכנו על ידי הספרייה או על ידי המורים של בית הספר “תרבות”. בבית ספר זה שפת הלימוד הייתה עברית. המנהל היה חבר השוה”צ, וכמו כן הרבה מהמורים – לכן לתנועת הנוער הייתה דריסת רגל חופשית …

במשפחת אבי היו 5 ילדים : 3 עלו ארצה, אחד נספה בשואה ואבי היגר לארה”ב. סבי עסק בסחר בתבואות ואבא היה קונה ומוכר בקנה מידה קטן. במשפחתנו היו 6 ילדים : אחד מת בגיל צעיר, אחד נספה בשואה וארבעה היגרו לארה”ב (ואני ביניהם)… אמא קבלה חינוך יהודי טוב. היא ידעה קרוא וכתוב ביידיש ובעברית – דבר די יוצא דופן אצל בנות באותה תקופה. רוב משפחתה נספתה בשואה חוץ מאחות אחת שהיתה כבר בארץ ושני אחים שהגיעו לארגנטינה. אלה שנשארו בפולין נשארו בחיים עד סוף המלחמה ואז נתפסו על ידי הגרמנים וחוסלו – כחודש לפני נסיגת הגרמנים מהאזור …

במשפחתו של אבא – רק הוא ואביו היו דתיים. הדודים והדודות היו חילוניים וגם אנו, הבנים, התמרדנו : סירבנו לקיים את טקס בר המצווה … אחי נשלח ללמוד בישיבה אך בהגיעו לשם הפך להיות פעיל בתנועת “ביתר” … ההורים חשבו שהוא לומד כל הזמן בישיבה – אך רק יותר מאוחר נודעה להם האמת …

ב1925- היגר אבי לארה”ב כאלפי יהודים אחרים שלא היו להם מקורות פרנסה. הוא נהג כקודמיו: ראשית נסע ראש המשפחה ולאחר שהתבסס קצת וצבר קצת כסף – הביא אליו את המשפחה… מאז שנסע אבי שיניתי את כל תוכנית הלימודים שלי : עד אז למדתי ב”חדר”. עכשיו החליטה אימי, בניגוד לרצונו של סבא, שאתחיל לקבל חינוך חילוני (ואני בגיל 8 וחצי) … עברתי לבית ספר “תרבות” … בחמש שנים של היעדרותו של אבא התקיימנו מהצ’קים שהוא שלח … 3 שנים לאחר נסיעת אבא, נסע לארה”ב אחד האחים שלי וב1930- (בהיותי בן 12) יצאה לדרך יתרת המשפחה בכדי להצטרף לאבי ואחי בניו יורק.

ההפלגה : אנייתנו הייתה די גדולה אך היינו חולים רוב הזמן. מקומנו במחלקה השלישית היה מתחת לסיפון אך בילינו את רוב זמננו עם ידידה פולניה של אמא שהייתה במחלקה הראשונה … ההפלגה ערכה 3 שבועות …

בניו יורק אחרי שבוע התחלתי כבר ללמוד בבית ספר. בהתחלה היה קשה – לא ידעתי מלה באנגלית. אך הסתגלתי מהר וכעבור חודש וחצי כבר ידעתי לקרוא באופן חופשי … מצבנו הכלכלי היה קשה מאד ולאחר כחודש התחלתי גם לעבוד אחרי שעות הלימודים בכדי לעזור בקיום המשפחה. אחי עבד בחנות מכולת, אבא מכר סחורות מדלת לדלת ואני מכרתי שרוכי נעלים, גפרורים וסלי קניות…

ביתנו : כשהגענו – אבא רצה לעשות עלינו רושם ושכר דירה יפה בעלת 3 חדרים והסקה מרכזית. אך כעבור חודש נאלצנו לעבור לדירה פשוטה יותר בלי הסקה מרכזית. האזור היה מעורב : יהודי-איטלקי-פולני בויליאמסבורג. רוב הדירות בסביבה נבנו בסוף המאה ה19- : דירות סטנדרטיות : 4 חדרים קטנים וביניהם – שנים בלי חלונות. במטבח תנור ששמש גם לחימום הדירה וגם לבישול. חיי המשפחה התרכזו במטבח. הדירה שלנו הייתה בבית דירות של כ20- משפחות, כולן יהודיות.

… כשגמרתי כיתה ח’ עברתי ללמוד ב”תיכון טכני יהודי” בי”ס בעל רמה גבוהה שמומן על ידי הקהילה היהודית … לדאבוני – בגלל קשיינו הכלכליים, למדתי שם רק שנה ובגיל 15 יצאתי לעבוד באופן מלא…

לתנועה הצטרפתי מספר חודשים לאחר שהגענו לניו יורק. בפולין הייתי בתנועת נוער אחרת אך פה החלטתי להצטרף לשוה”צ. לא ידעתי איפה למצוא את התנועה. הלכתי שבת אחר שבת מרחוב לרחוב עד שסוף-סוף מצאתי את הקן … איך התייחסו הורי לתנועה ?? בהתחלה לא ידעו מה זה ושמחו שיש מישהו שעוזר להעניק לי חינוך יהודי. אחר כך – קבלו קצת הלם, כשמצאו שלתנועה יש גם דרישות כגון איסוף כספים לקק”ל בימי ראשון או בשכבת הבוגרים – איסור על לימודים אוניברסיטאים. את המציאות של חוסר הדתיות של התנועה קבל אבא – בדלית ברירה – כי מהמסגרת הדתית יצאתי כבר בפולין … מכוון שבדרך כלל היה לי כסף בכיס בחרו בי כגזבר הקן. את רוב שכרי נתתי, אמנם, בבית אך לעיתים הצטרכתי גם לשלם את שכר הדירה של הקן … עבדתי בחנויות של ירקות; התמחתי בזה. אח”כ – עד שיצאתי להכשרה עבדתי ב”איזור הטקסטיל” כנער שליח וכאורז חבילות.

… הייתי הראשון בפלוגה שיצא להכשרה – באפריל 1939. חות ההכשרה הייתה ליד ליברטי – אזור הררי במדינת ניו יורק שבו היו מרוכזים הרבה מלונות ומקומות קייט יהודיים. ב3- החודשים הראשונים היה לי קשה מאד : עבדתי 7 ימים בשבוע 14 שעות ביום בחברה שסיפקה מוצרי חלב לבתי מלון בסביבה … הפלוגה בחווה מנתה כ20- חבר : 15 מקבוץ ב’ (חברי כפר מנחם לאחר מכן) ואנו, “הירוקים”, מקבוץ ג’ היינו 5 חברים. שטח החווה היה כמה מאות דונם אך רובו היה יער. לכן לא היו הרבה עבודות חקלאיות חוץ מרפת, קצת ירקות וכריתת עצים להסקה. התפרנסנו בעיקר מעבודות חוץ : אצל בעלי לולים, ספקי ירקות וחלב ובעיקר כמלצרים בבית מרגוע לחולי שחפת … הדבר העיקרי שלמדנו בחווה זו היה שאנו מסוגלים לעבוד בעבודות פיזיות קשות.

בערך בתקופה של כניסת ארה”ב למלחמה – עברתי לקומונה העירונית של הקבוץ בעיר בלטימור. חברי הקבוץ עבדו בעיקר במספנות ובבתי החרושת לחלקי מטוסים. ההכנסות הגבוהות מעבודות אלה שמשו כבסיס ל”קרן העלייה” שלנו אחר כך. הוחלט שאלמד את המקצוע של אפית לחם … הספקתי ללמוד בשנה אחת מה שלוקח שנים רבות כשעולים בסולם המקצועי בדרך הרגילה. תמורת היחס הזה התחייבתי לא לנצל את הניסיון שלי כדי לקבל עבודה בארה”ב.

בגמר תקופת ההכשרה באפיה עברתי לחות ההכשרה החדשה בהייטסטאון ניו ג’רסי כי בינתיים גויסו הרבה חברים בחווה לצבא וסיווגי הבטיח שלא יקראו לי. קבלתי על עצמי את האחריות לעניינים הטכניים של החווה ולצורך זה נאלצתי ללמוד את מקצוע השרברבות בשיטת “עשה זאת בעצמך”. כשהגיעו לחווה חברי קבוץ ד’ (עין דור) שטרם גויסו חזרתי לקומונה בבלטימור (1943). פה למדתי את מקצוע השרברבות בצורה יותר יסודית על ידי עבודה עם בעלי מקצוע טובים.

בספטמבר 1944, לאחר שהות נוספת בחווה שבה הכרתי את פנינה – התחתנו ויצאנו לסיינט-פול בשליחות התנועה.

בסוף 1945, כשהתארגן צוות לאחת מאניות המעפילים נקראתי חזרה לניו יורק … הצוות היה בעיקר מחברי תנועות הנוער החלוציות ובגלל ניסיוני באפיה הפכתי להיות טבח. נעזרתי בהכנות להפלגה על ידי בעל מקצוע מעולה.

סיפור ההפלגה לא יסופר פה.

הגענו לחוף חיפה (שם אניתנו היה ה”הגנה”) ב1- באוגוסט 1946. לאחר תפיסת האניה על ידי הבריטים היינו צריכים להיות מועברים למחנה הסגר בעתלית. אנשי הסוכנות הצליחו לשחרר את אנשי הצוות ולאחר שהות קצרה במלון “כרמליה”, הידוע, הגענו (יהודה, בקי ואני) לעין השופט ששם היו לנו ידידם – מדריכנו לשעבר מהתנועה בארה”ב. בקבוץ ערכו לנו קבלת פנים יוצאת מהכלל. חברי הקבוץ, יוצאי ארה”ב, היו מאד גאים בנו – חנכיהם. היינו בעין השופט כשבוע ימים, עד שסידרו לנו ניירות – ומשם הגענו לקבוץ א”י ג’ בראשון. פה היינו רק כמה ימים ונסעתי ל”יסור” (חצור) ששם הספקתי להיות בין דיירי בית האריזה.

רשמה שרה אשל