בן מרדכי ורבקה בורודצקי
בעלה של רבקה ז”ל
אביה של רוני

קורות חיים:

“בירו” כינוהו עוד מילדותו. גם המגרש רחב הידיים מול בית אביו, עליו מתנוסס כיום “בית הבימה”, נקרא בפי חבריו לתנועה על שמו.
חבר היה ב”שומר הצעיר” בארץ עוד מגיל 14 ובה בגר להגשמה, לתפקידים, לחיים.

שתקן היה מטבעו. לא מרבה דברים. את אשר עשה תמיד בשקט עשה, ללא אומר ודברים. כסוד כמוס היה עמו המעשה. אופי זה הישווה לו בגרות עוד מימי הילדות ועל כן היה איש ביטחון עוד מצעירותו. הוא לא רק אחז בנשק ; הוא גם יצרו.

יליד רוסיה היה אך ארצישראלי בכל מהותו, “צבר” לכל דבר. נוף הארץ היה נופו, הריה – מולדתו, פלגיה – שביב נעוריו. כמה הירבה בירו לטייל ! לאורכה ולרוחבה עבר את הארץ. בטיול היה “חוזר אל עצמו”, היה הוא לכל דבר. ובמיוחד אהב את מקורות הירדן, את החצבני, את הרי הגליל. גם כשהלך לנגב לחיות בו ידע כי מנוף הצפון לא ייפרד. ימים אחדים לפני הרצחו באבו-כביר חזר מטיול והחל בתכניות לטיול הבא.

היה אומן במלאכתו. כחניך בית הספר למלאכה של הטכניון בחיפה אימן את ידיו לעבודת מתכת. ידיים טובות היו לו, ונאמנות.

במשך השנים הקים בית ומשפחה, גדלה בתו שהייתה בת חמש בנופלו. הוא הכה שורש בחברה, במשפחה, במפעל שהקים.

ביום האסון יצא לתל-אביב בריא, מתרונן כדרכו. בצאתו מתל-אביב הותקף האוטו של הקיבוץ. כמה חברים נפצעו, בירו נפצע אנושות. עד לרגעי המוות היה בהכרה. דיבר, ניחם את הוריו, את חברתו…