נולדה בפריז, צרפת
עלתה ארצה בשנת 1953
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של ישראל ואליזבת זיידנוובר
אישתו של דב ז”ל
אימן של אלישבע ועינת

קורות חיים:

אילנה נולדה בשם ליליאן ב-3 בינואר 1934, בת בכורה לישראל ואליזבת זיידנוובר שחיו ברובע ה 14 בפריז.
הם גרו בבניין קטן. בקומת הקרקע הייתה חנות למכשירי רדיו ובקומה הראשונה הם גרו.
בשנת 1938 התרחבה המשפחה ונולדה אחותה יולנד.

אילנה למדה בבית ספר צרפתי יסודי כללי וכשפרצה המלחמה, נאלצה לענוד את הטלאי הצהוב.
בשנת 1942 החליטו ההורים לברוח לדרום צרפת כשהרגישו שהמצב מחמיר אך זמן לא קצר לאחר מכן חזרו לפריז כשחשבו שהמצב השתפר.
הר מאוד הבינו שטעו והחליטו שוב לברוח אבל להשאיר את הבנות אצל חברים שגרו בכפר ליד פריז.

ההורים ניסו לברוח דרומה אך נתפסו, הוחזרו לפריז ונשלחו לאושוויץ.
האמא נשלחה מיד עם הגעתם לצד הלא נכון והאב נשלח לעבודות פרך.
בשלב מסוים במעבר ממחנה למחנה הוא הצליח לברוח מהרכבת.

הבנות שהכירו את החברים של ההורים נשארו בשמחה וחשבו שהן נשארות לתקופת החופש. לא כך היה והן נשארו 3 שנים.
האחיות ליליאן ויולנד, הוצגו כבנות דודות רחוקות, השתלבו במשפחה והלכו לבית ספר נוצרי.
אילנה הכירה את רזי הדת הנוצרית על בוריה.

בשנת 1945 חזר האב לבדו, אסף את בנותיו וחזר לפריז להתחיל את חייו מחדש.
רגע הפרידה מאמה ורגע חזרתו של האב לבד נחקקו עמוק בנפשה של אילנה.
אילנה הרגישה אחריות גדולה על אחותה הקטנה ואביה שהיה עסוק בפרנסת המשפחה.
החיים חזרו למסלולם, הבנות הלכו לבית הספר והיו תלמידות טובות.

בגיל 15 אילנה החלה ללכת לפעולות של “השומר הצעיר” בידיעה חלקית של אביה שמאוד לא אהב את זה למרות שבצעירותו ברדום שבפולין השתייך בעצמו לקן השומר הצעיר ואף היה ראש קן.
בחופשים הייתה מבלה במחנות של התנועה ומאוד אהבה את המפגשים עם נערים ונערות בני גילה.

כשהחליטה אילנה שהיא רוצה לעלות ארצה, התנגד אביה ואמר שעליה לסיים לימודים אקדמיים לפני כן.
אילנה החליטה שהיא רוצה לעלות חרף התנגדותו וברחה מהבית. הדבר לא היה פשוט כי היא הייתה בחסות ההורים עדין. גיל הבגרות בצרפת היה 21 ולא 18 כפי שמקובל היום.
לפני העלייה לארץ בוגרי התנועה חברי הגרעינים  היו הולכים לחווה חקלאית להכשרה לקראת העלייה לקיבוץ.
אביה של אילנה החזיר אותה מההכשרה הביתה לסיים את הבגרויות, וכינס את אחיו, הדודים של אילנה לדון ולהחליט אם להרשות לאלנה לעלות.
אילנה שמחה על הכינוס וידעה שהדודים, שמאוד אהבה והייתה קשורה אליהם יבינו את רצונה וישכנעו את אביה. כך היה הם אישרו, היא הוציאה דרכון, חזרה להכשרה ועלתה עם הגרעין לארץ לקיבוץ חצור.

בהכשרה הכירה אילנה את דב שהיה מגרעין שוויצרי המיועד לקבוץ גבולות. הם רצו לעלות יחד והתנועה פסקה שילכו לחצור.
סיפור היכרותם של דב ואלנה מתקשר לפתגם צרפתי על חברות
”on n’a pas garder les cochone ensemble”
לא שמרנו על החזירים יחד, שמשמעו אנחנו לא ממש חברים.
אבל אילנה ודב שמרו על החזירים ביחד בהכשרה, וכן הפכו לזוג.
הם עלו לאונייה באפריל 1953 במרסיי ולאחר 5 ימים הגיעו לחופי חיפה בערב יום העצמאות ה 5 של מדינת ישראל. לא אישרו להם לרדת ודב אירגן מפקד שומרי לכל נוסעי האונייה.

למחרת הגיעו נציגי הקיבוץ ויחד נסעו לחצור.

אילנה התגייסה לצבא, עשתה קורס חובשים ותמיד התגאתה שהייתה האישה היחידה בין כל החיילים.
לאחר הצבא נשאה לדב והם הקימו את ביתם בחצור.
אילנה עבדה במגוון מקומות, החל בפרדס, במטבח , הייתה בשלנית מעולה, וגם בחינוך במוסד החינוכי.

במהלך השליחויות אליהם יצאה המשפחה אילנה למדה והתקדמה. בכל שליחות בחרה את מקצוע הלימוד לפי שעות הגן ובית הספר של הילדות.
בשליחות הראשונה, בטוניס, למדה משפטים תואר ראשון, אחר כך בפריז תואר שני בפסיכולגיה ובשליחות הבאה עשתה גם דוקטורט.
לאחר הלימודים עסקה בתחום והשתייכה לתל”מ מרכז לטיפול פסיכולוגי של התנועה הקיבוצית והתמקדה בתחום האבחונים הפסיכולוגיים. מקצוע בו עסקה עד גיל 80.

בקיבוץ אילנה הייתה שותפה בוועדות שונות בחלקן דיסקרטיות העוסקות בתחומים אישיים ורגישים.
אילנה אהבה את הקיבוץ, הרגישה שייכת . בחודשיה האחרונים לא נמצא פתרון הולם למצבה ואת ימיה האחרונים עברה בנווה אורנים בגדרה שם זכתה ליחס חם אוהב ומכבד.