נולדתי בשנת 1917 בעיר קושיצה בצ’כוסלובקיה (היום סלובקיה) ללאה וצבי ריקמן. היינו שישה ילדים בבית, אני הצעיר. הורי ניהלו בית קפה ומלון ומצבנו הכלכלי היה ברמה בינונית טובה. למדתי בעיר שלנו בבית ספר עממי. בגמר העממי התקבלתי לגימנסיה ושם למדתי 6 שנים. בשבת אחר הצהריים היינו נפגשים בקן השומר הצעיר לפעולות שונות.

 בגיל בר מצווה, כמקובל, בא אלי “מלמד” ללמד אותי להניח תפילין, לעלות לתורה וכתב את הדרשה שלי שהייתי צריך ללמוד בעל פה בגרמנית. בחרתי ללמוד חשמלאות לפני עליית המשפחה לארץ, ובאמת נהניתי מאוד מעבודה זו ואחר כך המשכתי לעבוד בחשמלאות גם בתל-אביב ותקופה לא קצרה גם בקיבוץ. הורי החליטו לעלות ארצה בעקבות שתי אחיותי הבוגרות. הם מכרו את המלון ועלו ארצה ב 1935.

 זמן קצר לאחר עלייתנו לארץ פקדו את משפחתנו שני אסונות – אחי דוד מת משחפת ואימי נפטרה ממחלה קשה. אבא ואחי הבכור חזרו לצ’כוסלובקיה ואני הצטרפתי לקיבוץ ארץ-ישראלי ג’ שישב בראשון.  בקיבוץ כבר היו כמה חברים ששמם אברהם ולכן קיבלתי את הכינוי צ’כי.  רוב החברים עבדו בפרדס. יום העבודה הראשון שלי היה בפרדס עבדתי בהשקיה. המדריך שלי  היה אלי נדיב שנחשב למומחה בעבודת פרדס. בהמשך קבלו אותי לעבודה במפעל קטן על יד הקיבוץ לייצור מרצפות.

לאחר מכן שהייתי כחצי שנה בבית גן. עבדתי שם בכל מיני עבודות.

ב -1941 התחילו לגייס חברים לפלמ”ח, על הקיבוץ הוטל “לנדב” שלושה חברים. היו הרבה מתנדבים, אך בסוף השיחה הוחלט: יוסקה ד., ז’קו פ. ואנוכי. בסוף 1941 נשלחתי על ידי הפלמ”ח לקורס מ”מ-כפים. בזמנו זה נחשב לקורס רציני וחשוב, שנמשך שלושה חודשים והתקיים בג’וערה. כדי לממן את המשך קיומו של הפלמ”ח, לאחר שהגרמנים הובסו באפריקה על ידי גנרל מונטגומרי, התנועות הקיבוציות הציעו פתרון שהתקבל: להקים בקיבוצים מחנות עבודה ואימונים לאנשי הפלמ”ח. אני יצאתי למחנה שהיה בגבעת ברנר.

בזמן הזה הקשר עם פרומה התהדק, רציתי לפתח את הקשרים והייתה לי הרגשה שהרצון הוא הדדי.

בגבעת ברנר שהיתי כחצי שנה ואז נודע לי שמחפשים אנשים לקורס ימאות שבעתיד יהיו פעילים בהבאת עולים מאירופה בעליה בלתי לגלית. כמובן שמיד התנדבתי. הקורס הימי הראשון התקיים בקיסריה בספטמבר 1943 ונמשך ארבעה חודשים. בשנת 1943 החליטו מוסדות ההתיישבות להקים שלושה מצפים בנגב ועל הקיבוץ שלנו הוטל להקים את המצפה הראשון. אני הייתי בקבוצה הראשונה של 12 הבחורים שיצאו להקים את גבולות. ההרגשה שעשית משהו חדש ולא מוכר נתנה הרגשה טובה לחברים.

ב- 1944 יצאתי לקורס מ”מים של הפלמ”ח שהתקיים, גם הוא בג’וערה. באותה שנה נישאתי לפרומה.

ב-1945 יצאנו עשרים חברים מהפלוגה הימית להשתלמות נוספת: קורס מתקדם לחובלים, בבית הספר לקציני ים שהיה על יד הטכניון בחיפה. הקורס נמשך חצי שנה. בצענו כמה הפלגות ארוכות בים ובסוף הקורס הפלגנו לקפריסין.

ב-1946 נולד בננו הבכור יפתח ולאחר שלושה חודשים יצאתי לאיטליה שם הכנו את הספינות ופליטי השואה לעלייה הבלתי לגאלית, שבמסגרתה ליוויתי מספר אוניות עולים ונשק מאירופה לחופי הארץ.

במהלך מלחמת השחרור הייתי במטה חיל הים בחיפה. עם סיומה החלטתי לעזוב את הים ולחזור לפרומה, ליפתח ולקיבוץ. בהמשך המשפחה גדלה, נולדו ילדינו הנוספים נחום ואורית.

בקיבוץ עבדתי כחשמלאי, בריכוז “אמן” (שתי קדנציות), הייתי בין המקימים של רווית מוצרי השקייה של “אמן” בשותפות עם גבעת ברנר וכפר הנשיא. בין לבין עבדתי בבית בעבודות שונות ובתפקידים שונים. הייתי מזכיר קיבוץ ומלאתי תפקידים אחרים. במשך מספר שנים הייתי חבר בהנהלת “כור סחר” בתור מרכז מחלקת הייצוא של התעשייה הקיבוצית. תמיד בסיום כל תפקיד חזרתי, למספר שנים, לעבוד במקצועי הראשון – כחשמלאי בקיבוץ או לעבודת תורנות כמו

“בישול בוקר” או מחסנאי במטבח.

הילדים שלנו גדלו הקימו משפחות ונולדו לנו 7 נכדים ו- 11 נינים.

עבדתי עד גיל 83. לאחר מכן יצאתי לגמלאות. עוד שנים רבות המשכתי לארגן את הפעילויות של הותיקים: טיולים, הרצאות ועוד. וכמובן נהניתי לבלות עם בני משפחתי המתרחבת.

יהי זכרו ברוך