נולד בפלובדיב, בולגריה
עלה ארצה בשנת 1940
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל

בנם של שרינה ודניאל שוורץ
בעלה של אלישבע ז”ל
בן זוגה של רחל ארנן ז”ל
אביהם של רחלי, שאול ועומרי

קורות חיים:

מורצ’ו נולד בפלובדיב לשרינה ודניאל שוורץ. גדל בסופיה. אמו נפטרה ממחלה בגיל 30. מורצ’ו היה בן 4 בלבד.
לימים אמר שהוא מאריך חיים כל- כך כי הוא חי גם את השנים שאמו לא הספיקה לחיות.
אחרי שנתיים סבא דניאל נישא לשרינה ואח נולד למורצ’ו, ברטו.

כשהייתי בת 11 בערך,בבית של הסבים בחצור,התרשמתי מצבע העיניים הירוק של מורצ’ו וסבתא שרינה והערתי שהעיניים דומות ורואים שהם אמא ובן, רק אז סיפרו לי שבעצם היא איננה אימו.

מורצ’ו היה בשומר הצעיר בסופיה. עלה לארץ ב-1940 והיה בגרעין השומר הצעיר “נגבה”.
ב-1942 הצטרף לגרעין השומר הצעיר ”מעברות” בחדרה, שם, בכנס הכיר את אלישבע וויינשטיין.
הקים מסגריה בה עשו מיטות ברזל ל”סוכנות”.
ב-1945 התאחד הגרעין עם קיבוץ ארץ ישראלי ד’, אשר הקים את קיבוץ ”יקום”.
אלישבע ומורצ’ו, מסיבותיהם, עברו לקיבוץ ג’, לימים קיבוץ ”חצור”.
ב-1946 לאחר גלגולים, התיישב קיבוץ חצור במקומו הנוכחי. באותה שנה נולדתי.
ב-1948, כשהייתי זאטוטה בת שנתיים, עלו הוריו, דניאל ושרינה, הסבים שלנו, לארץ והיו איתנו בחצור עד סוף חייהם.
לי, לנו, זה היה נהדר. רק תמיד הצטערתי שהעברית לא נרכשה היטב והשיח היה מוגבל בשל כך. מורצ’ו היה מסור להם כל כך.
בחגיגת חג הביכורים, כמעט 7 שנים אחרי שנולדתי, ברכו את אלישבע ומורצ’ו להולדת בנם, שאול. 11 שנים אח”כ נולד עומרי, בן הזקונים.

מורצ’ו עבד במסגריה. בזכות הרקע הטכני בלימודים בבולגריה, החל לעבוד כמהנדס באמן ובתפקיד זה, בעיקר, עסק עשרות שנים.
גם תפקידים חברתיים מילא, כמו מזכיר הקיבוץ וכו.

מורצ’ו היה אוטודידקט מובהק. למד והתקדם בתחום מקצועו בעיקר, אך לא רק. בכמה חודשים למד אנגלית לקראת נסיעות לחו”ל עבור אמן. מאז קרא עשרות ספרים באנגלית.
קרא ספרי פילוסופיה. התעניין, ניתח, ידע והבין בתחומים רבים ושונים.
התלהב מחידושי האלקטרוניקה וכל בוקר, עד יומיים לפני מותו, החל את יומו מול מסך המחשב.

ידע להקשיב לאנשים. סבלני וסובלני.
ראה את הדברים ממרום גילו וניסיון חייו, בראייה פילוסופית, רחבה, לא קטנונית ואף סלחנית.
גישתו הייתה שלכל מטבע שני צדדים. לכל אדם יש גם תכונות טובות. מעשים טובים שיש לזכור.

לאחר פטירתה של אמא שלנו אלישבע, בגיל 70, חברו מורצ’ו ורחל ארנן והיו לזוג אוהב ויצירתי, במשך כמעט 30 שנה.
איזה מזל היה להם ולנו. הפרידה מרחל הייתה קשה מנשוא.

לא גרמו לו נחת, בלשון המעטה, שינויים ותהליכים מסוימים, בקיבוץ, בארץ, בעולם.
הערנות וההתעניינות שלו ויותר מכל, העקשנות, השאירו את מוחו צלול וערני עד שעות אחדות לפני הסוף.

אפילו כשהרופא ב”אסותא”, שאל אותו אם אפשר לשחררו הביתה רק בגמר שקית האינפוזיה, אמר: לא! עכשיו!. היה ברור שאין פה ויכוח.

לפני כשנתיים מורצ’ו הכתיב לי הוראות ברורות,שאין להאריך את חייו באופן מלאכותי בכל צורה שהיא.
הוא נפטר בביתו, במיטתו, עם אוהביו לידו.

מורצ’ו יקר שלי, שלנו, איש מיוחד. אבא, סבא, סבא רבא אהוב כל כך.
היית מנטור עבורי, מדריך ומורה דרך. דיברנו כל יום, כמעט.היית חבר ששיתפתי בשמחה וגם בעצב בחיי.
צנוע, אוהב אדם. תחסר לי מאד-מאד. מגיע לך לנוח. חיית חיים מלאים ועשירים כל כך.
אינני מעריצה איש, אבל כל כך הרבה הערכה ואהבה לי אליך.
ידעת זאת תמיד.
גם כשהיינו מתווכחים, ודי אהבת את הויכוחים האלה. אמרת שהם משאירים אותך ערני.

לא אסיים מלים אלו בלי תודות מכל הלב,
לברוך, ליעל, לגדעון, לחגי, ליענקלה ברי, לדורית, אשר הצטרפה, לשמחתך, למשפחתנו המורחבת. תודה לכוכי.
לכל מי שהתייחס וזכר וקפץ לבקר, לשוחח או לצלצל.
לכל אלה שנתנו למורצ’ו להרגיש רלוונטי,כי הרי טען בטון של השלמה מרירה, שככל שמזדקנים נהיים שקופים.
אתה, אבא שלי, בעצם לא היית זקן. אולי בגוף אך לא בנפש.
ותודות מיוחדות לעאשה ,המטפלת המסורה והנהדרת.

תודה לך מורצ’ו יקר
באהבה ובעצב רב
רחלי (שוורץ) פיינשטיין