ההספד של דרור:
מסלול חייה של אמא החל בעיר אלכסנדריה במצריים עת נולדה למשפחת מנשה, שעברה בימים ההם, ביחד עם כלל הקהילה היהודית לא מעט תהפוכות.
קהילה שידעה שנים רבות של שגשוג, מצאה עצמה מתמודדת עם פרעות ורדיפות שהלכו והחריפו עם התהוותה והקמתה של מדינת ישראל. מה שהוביל בסופו של יום לגירוש יהודי מצרים ולעליית המשפחה לארץ.
ב 1956 הגיעה משפחת מנשה לארץ ישראל והשתקעה בעיר באר שבע. זמן קצר לאחר מכן הגיעה אמא ללימודי עברית באולפן של קיבוץ חצור, בו הכירה את אבינו ראובן ז”ל , שגם הוא עבר ביחד עם משפחתו מסלול חיים דומה ממצריים לישראל, עד להגעתו עם אמו לאה ואחיותיו מרים ויפה לקיבוץ חצור.
הקשר בין ההורים לעתיד בימים אלו התהדק ועד מהרה נישאו בקיבוץ וזמן קצר לאחר מכן נולד בנם הראשון גיל ז”ל, אנו התאומים הצטרפנו למשפחה כ 5 שנים לאחר מכן וכך גם ליאור בהמשך הדרך .
במהלך 65 שנות חייה בקיבוץ, ידעה אמא שנים רבות של עדנה בחיי הקהילה אותה כל כך אהבה, הקשר הקרוב עם חברי הקיבוץ בכלל ועם חברי הגרעין הצרפתי בפרט היו עבורה תמצית החיים בקיבוץ, ואנו כילדים ספגנו לאורכן של השנים את כל הטוב והמיוחד שבקהילה כל כך קטנה ומגובשת.
יותר מכל, אהבה אמא את המשפחה. גידלה וטיפחה אותנו, וברבות השנים גם את נכדיה וניניה. אמא ידעה תמיד לתת לכל אחד מבני המשפחה את תשומת הלב הראויה, לקבץ את כולנו למפגשים משפחתיים רבים בימי חול ובחגים, וכמובן להפליא בנו את מאכליה ממיטב מסורת הבישול המצרית האהובה כל כך עלינו.
במהלך חייה ידעה אמא לדאבוננו גם משברים קשים, הפרידה והגירושים מאבא ז”ל, מותו של גיל ז”ל שנפטר במפתיע, אלו ועוד, הותירו בה את חותמם ולא היטיבו בלשון המעטה עם בריאותה.
בשנים האחרונות מצבה הבריאותי הלך והתדרדר לאיטו וכך נזקקה אמא לסיוע ותמיכה הולכים וגוברים מצד המשפחה והקהילה. לפני כחודש מצבה החל להתדרדר במהירות, ולאחר מספר אשפוזים וייצוב מצבה בבית החולים נכנסה אמא למרכז הבריאות בקיבוץ לתקופת החלמה והתאוששות, כך כולנו קיווינו, אך לדאבוננו את המסע הזה אמא כבר לא צלחה .
במעמד זה בו אנו מלווים את אמא בדרכה האחרונה, אי אפשר שלא להזכיר את התמיכה הרבה והסיוע האין סופי לו זכתה מהקהילה הקיבוצית בכלל , ומגורמי הרפואה בפרט, מד”ר טל ניר וצוות המרפאה המסורים, מגורמי הרווחה ומרכז הבריאות , מלאוסי המטפלת המדהימה, ומאנשים רבים וטובים שעזרו ותמכו בכל דבר ועניין לו נדרשנו לאורך הדרך. על כך תודתנו והערכתנו הרבה.
אמא יקרה ואהובה, הגיע הזמן להיפרד, נכון שזו דרכו של עולם, אך המעמסה והמעמד קשים עבורנו גם כאנשים בוגרים. בטוחים שמצאת סוף סוף את מנוחתך לאחר ימים לא קלים, את יכולה להיות גאה בדרך בה הלכת ובמשפחה הענפה שאת מותירה מאחור, אוהבים ומתקשים להיפרד.
יהי זכרך ברוך
