נולד בקפקסטן, רוסיה 
עלה ארצה בשנת 1957
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 

בנם של סיקה וישראל פרידמן

קורות חיים:

אבוש נולד ילד חלש, תאום לאח שנפטר בזמן הלידה. הרבה תלאות עברו על המשפחה כפליטים מפולין ברוסיה בזמן המלחמה. בגיל שנה לערך עבר הילד עם משפחתו לפולין. הוא גדל והתפתח בתנאים קשים כמו אלפי ילדים אחרים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה…
אסון פקד את משפחת פרידמן, מות האם, ואבוש היה רק בן חמש שנים. הקרובים, בני דוד האב, הידקו את קשריהם עם הילד ולמעשה התחילו לגדל אותו כדי שלא יסבול ממות האם, שלא ירגיש ביתמות. אף מות האם נתן את אותותיו; אברמלה נעשה נוקשה, סגור, ממושמע, דוחק רצונו מפני רצונם של אחרים.
בסוף מרץ 1957 עלתה המשפחה לארץ. התנאים היו גרועים במעברת בת-ים והאב החליט שאברהם יתחנך בקיבוץ.
כאשר הגיע אברמלה לחצור, לקבוצת “ארז” לא דיבר, פשוט לא ידע את השפה. עם בני משפחתו החדשה, משפחת קרני, דיבר בשפת הידיים. בימיו הראשונים בקיבוץ ובמשפחה היה ילד חשדן וסגור. הוא היה סופג לתוכו את המתרחש מסביב. בעיניו הגדולות למד להכיר מנהגים חדשים, תחושות חדשות שלא ידע כמותן.
בדיון על סמל הבוגרים אמר:
“אמרתי שאני רוצה להגשים משום שפשוט התרגלתי לחיות פה. החיים האלה מצאו חן בעיני. אני לא פעיל משום שאני לא אוהב לעמוד במרכז העניינים ולפעול… אני רגיל לחיים מעשיים יותר ולא לדיבורים אידיאולוגיים…”
בצבא עבר משבר כאשר הודח מקורס קצינים. לא בגלל מחדל ולא משום שחסרו לו כישורים. הסיבה היתה שאברהם כדרכו, גם בקורס, היה שקט, לא התבלט באגרופיו ולא הרעים קולו בפקודה. משניתן לו לעשות עבודתו בשקט, בנאמנות, עשה אותה ובצנעה, בתקופת השירות הסדיר ולאחר מכן כל שנה בבקעה ובגולן.
אי שם בתקופת בית הספר החל אברהם לשאוב עידוד מכוחן העצום של המכונות והתמסר להן עד ששאב עידוד מכוחו שלו שיכול להן שתהיינה עושות רצונו. עבודת הגמר שלו היתה קשורה ב”אמן”. מכונות השטנץ למיניהן הדופקות אלף מנגינות…
“אני לא אוהב את מוצרט ואת באך. בכלל, מוסיקה ואומנות לא מעניינות אותי. אני פשוט לא מסוגל לקלוט דברים מופשטים לא מעשיים”.
המנגינות המעשיות ערבו לאוזנו וכך הגיע לעבוד בחדר הכלים ובבית היציקה ואחר כך יצא למסע השתלמות בחו”ל.
כל בוקר מופיע אברהם בבגדים נקיים לגמרי, העיתון מקופל לו בכיסו האחורי. מיד היה “מתלבש” על איזו עבודה דחופה על מנת שהמכונות לא תעמודנה. לא עובר זמן רב והשמן השחור דבק בבגדיו והוא מזיע כולו. בזמן העבודה היה כתובת, אחריות, אבא…
מוצאי שבת ה- 22 באוגוסט 1971. אברמלה רכון על ההגה. אולי הבהוב אורות בצד הכביש, אולי דבר מה אחר… נוסעים שהזדמנו במקום אספו את אברהם לבית החולים…
יום רביעי ה- 13 באוקטובר. שעת ערביים. מסדרון צר וארוך בבית החולים קפלן. אל גופו הכחוש מניתוחים ומצום מחוברים צינורות. בתנועת יד איטית ועייפה, ללא קול, מבקש אברהם שלא לשהות עמו הפעם, ללכת. הדלת נסגרת ומותירה את אברהם לבד… ואחר כך… בחצור נאספו קבוצות קבוצות של חברים, בשקט, בדמעה.
“אברמלה הלך”.