נולדה בתוניסיה 
עלתה ארצה בשנת 1952
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 

בתם של לאון וג’ילדה מועטי
אשתו של דוד
אמם של ענת ויעקב

קורות חיים:

אמה מספרת:
רינה נולדה החמישית במשפחה. קראנו לה רנה וגם “חמסה” שסימנה “מזל-טוב”. ביתנו היה בעיר טוניס בקרב משפחה גדולה. בבית חם ופתוח גדלה. האב היה מתווך דירות ופרנסתו ברווחה. לעולם לא חסר לילדים דבר והם היו סבורים שאנחנו עשירים מאוד, אם כי לא היינו כאלה.
ארבע שנות הלימוד הראשונות עברו עליה בבית הספר הממשלתי. לאחר מכן עברה ל”אליאנס” היהודי. דודותיה עבדו בו בהוראה וכך התקבלה בו למרות היותה הילדה היחידה בקהל הבנים. ב”אליאנס” ניתן חינוך יהודי ונערכו אף קורסים לעברית.
בגיל 12 נכנסה לתנועת “השומר הצעיר”. היא הלכה לפגישות בלי ידיעתנו כי ידעה שלא נסכים. באותם הימים הקיפה התנועה את כל שכבות הנוער באוכלוסייה היהודית למרות שהקן חייב היה להיות נסתר מעיני ערבים.
בטוניס קשרי המשפחה היו הדוקים מאוד וההורים לא יכלו לדמות לעצמם שילדיהם אמנם יעזבו את הבית ויעלו לארץ ישראל. רינה ידעה את דעתנו אך חרף ההתנגדות העזה של האב ועמדתו הבלתי עקבית עמדה על דעתה. ימים אלה לא היו קלים עבורה… אותו יום, בו נפרדנו ממנה בנמל, אמרה: “אבא ואמא, אני מכינה לכם בית בארץ ישראל כדי שתבואו לחיות בו לעת זקנה”. מעולם לא חשבתי שאמנם כך יתרחשו הדברים.
יום אחד הגיענו מכתב ממנה: “אני מתחתנת מלווה ברכתם של כל החברים”.
תחנתה הראשונה היתה בהכשרה בצרפת. כבר אז נמצאה רינה במרכז החברה ועם ראשית צעדי הגרעין הצרפתי בקיבוץ היא תפסה בו מקום מיוחד. את המקום הזה שמרה עד לרגע האחרון.
שנים מספר עסקה רינה בחינוך. לשטח הזה היא התמסרה בעניין ואהבה. בתקופה בה החינוך בקיבוץ עוד התלבט בין חומרה וקפדנות לבין פתיחות והליכה לקראת ההורים, ידעה רינה להקדים את התהליך: בית הילדים שלה היה תמיד חם ופתוח. כפי שכתבה חברה: הילדים זכו והוריהם נשכרו והיא בתווך שופעת ידידות והבנה…”
שמונה שנים לאחר בואה של רינה לקיבוץ נתגלו הסימנים הראשונים של המחלה. 12 שנה נאבקה במחלה ולא נכנעה לייאוש או לחמלה עצמית. החיוך לא מש מפניה, לא ויתרה על העבודה. היא הגישה בחדר האוכל, טיפלה בילדים, הלכה לעבוד בבית החרושת ואפילו הלכה ללמוד מקצוע – טיפוח החן.
וגם לקראת הסוף היתה שקטה וצלולה. “עכשיו אני שקטה”, חזרה ואמרה, “הילדים בסדר, ענת בגרה (אולי בטרם עת), ליעקב נמצא המסלול הרצוי להמשך הלימודים והדאגה המתאימה. לדוד קשה…”
לכל אלה אשר באו אתה במגע קרוב גילתה אהבה וגישה בלתי אמצעית. ילדים שגדלו בקבוצתה פקדו אותה לעצה ולשיחה שנים לאחר מכן וגם חברים רבים מצאו אוזן קשבת.
כתב חבר: “אליך באו כל אלה הזקוקים להשיח את ליבם, הזקוקים שיקשיבו להם…”

ב- 20 לינואר 1973 נפטרה בבית חולים בירושלים.