נולד בארגנטינה 
עלה ארצה בשנת 1962
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 

בנם של אטל ואריה (לב) ברנזבורג
בעלה של שרה
אביהם של לידיה ומאיר ורוני

קורות חיים:

גיורא נולד בעיר שדה בארגנטינה. אביו, אריה (לב) ברנזבורג, בא מאודיסה. אמו אטל (קאופמן) מוצאה מבסרביה. אביו היה סוחר בעורות וגיורא בן השמונה אהב להסתובב עם אביו על עגלתו בין הכפרים הנידחים כשהם נאלצים ללון במקומות שונים מפאת המרחק מהבית. היו חמישה ילדים במשפחה וגיורא היה הרביעי במנין.
כשהילדים גדלו ונראה היה כי לא צפוי להם עתיד בעיר השדה, עקרה המשפחה לבירה, לבואנוס איירס. כאן החל אביו לעבוד כפועל בניין, מקצוע לא שכיח בין היהודים אשר היו רובים חייטים או סוחרים. הילדים למדו אך גם הלכו לעבוד בגיל צעיר. גיורא היה עוזר לאמו במכירת צרכי בית שונים.
הוא גמר תיכון במגמת ראיית חשבון והתכונן להמשיך את הלימודים, אך האב נפטר והוא היה צריך לעזור בפרנסת המשפחה. אז התחיל גיורא לעבוד בחנות להלבשה כרואה חשבון ומוכר גם יחד.
בתור סטודנט היה פעיל בארגונים השמאליים (הקומוניסטים). גם טעם טעם של בית הסוהר בגלל פעילותו, באחת התקופות שהמפלגה הקומוניסטית היתה מחוץ לחוק. בפעילות זו פגש את שרה בהיותו בן 21.
רק לאחר פרשת חיסול הסופרים היהודים התרחקו שרה וגיורא מהפעילות אם כי שמרו אימונים לדעותיהם היסודיות.
ב- 1946 שרה וגיורא התחתנו. זמן מה עבד גיורא בחנות של חותנו. לאחר מכן היה להם בית-קולנוע ולפני העליה בית-חרושת לממתקים. ואולם להיות מעסיק לא היו לרוחו של גיורא. הוא היה בעל מקצוע מעולה כרואה-חשבון אך גם עיסוק זה לא נעם לו במיוחד. (גם בקיבוץ הלך לעבודה זו רק כשנאלץ לעשות כן בגלל המחלה).
העליה לארץ באה כמעט באופן מקרי. בדעותיהם לא היו גיורא ושרה קרובים לציונות ואפילו כשביתם לידיה הצטרפה לתנועה לא התענינו בדבר במיוחד. אך אחותה של שרה, בת-עמי, היתה חברת תנועה ועלתה ארצה. ממכתביה ומדוחות שנמסרו על ידי חברים שבאו לבקר, שמעו על הקיבוץ והתחילו להתעניין בו. פתאום התחילו להרגיש שהנה זה הדבר שהם מחפשים. התחילו לבקר בבית התנועה, לקרוא ספרים, לשמוע הרצאות ולהתקשר עם השליחים.
הם הגיעו ארצה ולחצור באפריל 1962, ששה ימים לפני הסדר, כשגיורא היה בן 42 והם היו מטופלים בשלושה ילדים.
שרה אומרת שהגיורא האמיתי התגלה רק בחצור. כאן מצא פורקן לדעותיו ואמונותיו.
רצונו היה לעבוד בעבודת כפיים. הלך ל”אמן” וכשלדאבון לבו התברר שחומרים שונים גורמים לו לאלרגיה, עבר לפרדס. כשהיה בן 50 ומצב העבודה בבית היציקה היה קשה חזר גיורא ל”אמן”, ושוב היה ליוצק. במשך השנים היה מחסנאי מטבח, סדרן עבודה ופעיל כל הזמן בועדת שיתוף, ועדת קליטה וועדת דירות, חבר טוב, מסביר פנים ואץ למלא כל בקשה. הוא היה מרכז קניות כשבעה חודשים כשחלה ביוני 1977. גם לאחר הניתוח הקשה ולמרות מצבו לאחר מכן המשיך להיות פעיל, לנהל את רישום המחאות החברים, לחלק מתנות לראש-השנה…
כוחו של גיורא לעמוד במבחנים קשים התגלה כשהוא חלה ובהתעקשותו לשמור על סדר חיים תקין. למרות מחלתו היה משכים קום בבוקר כדי שיהיה סיפק בידו לסדר את כל ענייניו הפרטיים על מנת שיוכל להופיע בזמן לעבודה – מטופח, מסודר ומחייך כאילו כלום לא קרה.
וכך היה עד הסוף.

השאיר אשה – שרה, בת – לידיה, שני בנים – מאיר ורוני.