נולדה בסופיה, בולגריה 
עלתה ארצה ב 1945
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 

בתם של בוקה וחיים כהן
אשתו של יעקב
אמם של נעמי, תמר ואהוד

קורות חיים:

נירה נולדה בבולגריה לפני 79 שנה. היא היתה בת זקונים אחרי שני בנים בוגרים למשפחה יהודית מכובדת מסופיה. כבר כנערה הצטרפה לתנועת ויצ”ו הצעירה וחלק מחברותיה עד סוף ימיה הן מהימים ההם. מלחמת העולם קטעה את תוכניותיה ללמוד רפואה והיא, כמו רוב יהודי בולגריה, מצאה מקלט מהנאצים בהרים בעזרתם של בולגרים נוצריים.
בשנת 1945 היא עלתה לארץ עם קבוצה של חברות. התחנה הראשונה שלה היתה חצור, לבקר מכרי מבולגריה. מהקיבוץ באו לאסוף אותם ישר מהאונייה. רצו להבטיח שקיבוץ אחר לא “יגנוב” אותם לשורותיו. ינקלה היה בין המשלחת מהקיבוץ והגיץ הראשון של האהבה שנמשכה 57 שנה ניצת כנראה כבר באותו יום.
נירה לא גדלה בשומר הצעיר והחיים בקיבוץ לא תמיד היו קלים לה, אבל היא החליטה לקשור את חייה עם האנשים ובעיקר עם ינקלה, וקיבלה על עצמה, בשלמות, גם את העקרונות השיתופיים.
תמונתה עובדת בגן הירק של הקיבוץ בראשית דרכה היתה מגלויות הברכה הראשונות של הקיבוץ. אחר כך באו שנים של עבודה בחינוך ושנים של בישול במטבח לפני שמצאה את מקומה כמנהלת חשבונות בהנהלת החשבונות של הקיבוץ.
בשביל נירה המשפחה היתה מרכז החיים. כשאנחנו נולדנו, בתקופה בה שעות הבילוי של ההורים עם ילדיהם היו מצומצמות, היא היתה מתגנבת כדי להציץ בנו בבית התינוקות. כשנולדו נכדיה היא פרחה ופינקה כל אחד מהם. ביונתן, ראשון נכדיה, היא טיפלה כמעט כל יום וגם בתאומים. אבל גם עשרים ושש שנים לאחר מכן, כשעינב הגיע לגין הגן והיא כבר התקשתה ללכת, היא היתה באה על הקלנועית שלה כל בוקר כדי לקחת אותו לגן. כל אחד מהם זכה לאהבתה ולמקום בליבה.
אין מילים לתאר את מסירותה בטיפול בינקלה בשלוש השנים האחרונות. כל חייה סבו סביב השעות שרצתה לבלות במחיצתו. כל נסיעה ואירוע שתכננו היו צריכים לקחת בחשבון שבארבע אחר הצהרים היא רוצה להיות אצלו. מחזיקה את ידו, מלטפת ומדברת אליו, כועסת שאינו עונה לה, מסרבת לקבל את פגיעתה הקשה של המחלה ביכולותיו.
אישה משכילה ואוהבת תרבות ואמנות. קולנוע, אופרה, תיאטרון, טיולים, ספרות היו חלק חשוב מחייה עד יומה האחרון. רק לפני חודש, כשהיא כבר חולה מאוד, הצטרפה לנסיעת הוותיקים לראות סרט וכל כך נהנתה. ביקשה שנביא לה את ספרו האחרון של דוד גרוסמן אבל כבר לא הצליחה לקרוא בו. היא אהבה את החיים. היתה פתוחה לחידושים ולא פחדה מהשינויים בהם.
חששה היחיד היה שתיפול למעמסה במחלתה. כל עוד חשבה שהיה סיכוי היא ניסתה כל דבר כדי להתגבר על המחלה. מהרגע שהבינה שנוצחה ע”י הסרטן, קיוותה שזה לא ימשך יותר.

באצילות בה חיה את חייה, כך היא סיימה אותם.
18, ספטמבר, 2002