נולד בניו-יורק, ארה”ב
עלה ארצה בשנת 1948
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 

בנם של ישראל ורחל (רוז) בר
בעלה של אילנה ז”ל
אביהם של מיכל ושעיה

קורות חיים:

שמואל נולד כסמואל בר – ברובע ברונקס בניו-יורק. בגיל 15 הצטרף לתנועת השומר-הצעיר והיה פעיל בעיקר במגזר האידיאולוגי ובכתיבה.

שמואל כמעט סיים קולג’ כאשר עזב ב- 1940 להכשרה. באחת הנסיעות אירעה תאונת דרכים. שמואל שבר את עצם הפיקה, עבר ניתוח לא מוצלח שממנו החלים עם רגל שמאל קצרה יותר. מאז צלע ולכן לא גויס לצבא.

בשנים 1940-1946 שמואל הדריך בתנועה. היה פעיל מאוד וגם עבד בעבודות שונות. בין היתר כסדר בבית דפוס, כעוזר רפד עם אביו ועוד.

ב- 1946 החלו להתארגן לעליה לישראל. שמואל התנדב לשרת כמלח על האוניה “אקסודוס” (“יציאת אירופה”). האוניה יצאה לדרכה ביולי 1947. עברה תלאות רבות, ובסופו של דבר הביאה את המעפילים ארצה בחורף 1948. תקופה זו על האוניה היתה אחד השיאים בזיכרונותיו של שמואל. הוא כתב רבות על הנושא והיה גאה להיות שותף במבצע ההעפלה.

מ”אקסודוס” הגיע ישירות לחצור – לפלחה לחריש. באותה תקופה הכיר את אילנה. האהבה שפרחה בינים נמשכה עד יום מותה לפני 8 שנים בשנת 1998.

ב- 1951 נולדה מיכל וב- 1956 נולד שעיה. שנים רבות שמואל היה עורך עיתון “ניו אאוטלוק” בתל-אביב. בהתחלה היה פעיל בלי אוטו ויותר מאוחר קיבל דה-שבו. לאחר מכן עבר לעבוד באומן עד שסיים לעבוד.
במשך הזמן היה פעיל בוועדה הפוליטית של מפ”ם ובגן-יבנה.

בתקופה שבה חזר הביתה קנה מצלמה וצילם בקיבוץ את המשפחה, הנכדים ותמונות אופייניות מחצר הקיבוץ.
ביוזמתו של דב אור-נר שמואל היה תולה כל שבוע תמונות שצילם מאירועי השבוע בחצור. תמונות משיחות-קיבוץ, מסיבות, חגים ובעיקר אנשים בחצר.
לפני מספר שנים ערך לו דב תערוכה של צילומים נבחרים מאותה תקופה.

עם פרישתו לגמלאות חיפש עיסוק נוסף ופתח יזמות עצמאית בשם “תרגומי חצור”. במסגרת היזמות עסק בתרגום מאנגלית לעברית ולהיפך. הוא תרגם ספרים, עבודות מחקר, מסמכים ועוד כל זאת דרך המחשב.
בדרך זו שמואל יצר קשרים וחידש קשרים ישנים. המחשב הפך לתחביב, עיסוק וקשר עם העולם.

תקופת השינויים עוררה את שמואל הקיבוצי – המוסרי – האידיאולוגי. הוא לא חשב על עצמו בכלל. לא דאג לעתידו אלא לקיבוץ, לאנשים שחיו כאן כל חייהם, עבדו, ובעקבות השינוי יצטרכו לקבל סעד מהחברה.
לשמואל היתה סקרנות אינטלקטואלית וערנות בלתי רגילה לגבי כל הסובב אותו.

לאחרונה שמואל נחלש והיה זקוק לטיפול רפואי לעיתים קרובות.
עולמו הלך והצטמצם. נשארה המשפחה הקרובה והספרים שליוו אותו כל חייו.

מיכל, שעיה וכל המשפחה

שמואל אבא יקר שלי

התעוררתי באמצע הלילה והתחלתי לכתוב – בראש – וכך תוך נמנום עד הבוקר – בודקת עם עצמי, אם אוכל ולו במעט, לספר על פן אחד של אישיותך.

שמואל,
בשנה האחרונה באוניברסיטת NY שאז נחשבה לדבריך, עזבת את הלימודים. לשאלת המורים – אמרת שאתה מתכוון לעלות לפלסטינה ולהיות חלוץ, אבל גם בדרכך המאוד חלוצית לא נטשת לרגע את אהבתך האמיתית – האהבה למילה.

כשהיית בן 4 נעלמת יום אחד מהבית. אמא חיפשה אותך ולבסוף מצאה – בפתח הגן עם ילקוט ביד. וכך בגיל 4, התחלת את לימודיך ומיד ידעת לקרוא, ומאז קראת, קראת, קראת וקראת. במשך 85 שנה.
בעצם לא הנחת את הספר עד הלילה האחרון השבוע, שבו הלכת לישון ולא התעוררת עוד.

אבל נחזור לסטודנט שעזב את האוניברסיטה כדי להיות חלוץ. במשך מספר שנים עבדת בניו יורק בבית דפוס. אהבת את ריח הדפוס והדיו, את עבודת הסדר המניח את האותיות אחת לאחת, המתחברות למילים בעלות תוכן, משמעות ורעיונות.
אחר כך בקיבוץ הלכת, שמואל, לערוך את ניו אאוט לוק במשך כ- 17 שנה. שוב תרגום, עריכה, בילוי בבית הדפוס, ריח הדיו, מילים שיוצרות תוכן, רעיונות ודמיון.
אהבת את העבודה, האמנת שאתה תורם במו ידיך לקירוב השלום באזור.
והימים עוד טרם מלחמת ששת הימים…
ניו אאוט לוק נסגר ואתה חזרת הביתה, ואז התחיל פרק חדש בחייך שקשור לעניינינו. בשוק מציאות שנערך על כביש השכונה החדשה ליד איציק, מצאת מחשב קטן וישן של אפל. קנית אותו בהתלהבות של ילד, שגילה צעצוע חדש. אמא שלי לא הבינה ואפילו די התנגדה. אבל אתה, שמואל, העמדת את המחשב במרכז הבית, ותחום חדש וגדול ללימוד והעמקה ושימושים שונים ומשונים, נפתח בפניך.

התחלת לתרגם לאנשים בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ. קיבלת עבודות מסטודנטים, חוקרים וסתם אנשים שהוציאו ספרי זכרונות. ואתה תרגמת, ערכת והבאת בגאווה לנאווה את הכנסותיך הקטנות.

הזמן עבר בעניין רב. קשרים חדשים וישנים עם אנשים מבפנים ומבחוץ נוצרו בעזרת המחשב.
לאחרונה כתב שמואל לחוקרת במכון וולקני שלרגל מחלתו, לא יוכל לתרגם עבורה בתקופה הקרובה…

נשארו הספרים, והתשבצים. כל יום והתשבץ שלו, כל שבוע והביקור בספרייה ואיתו ספרים חדשים שעדיין לא קראת.

ביום שני הבאתי לך ספר מהספרייה. עיינת בו לרגע ואז אורו עינייך. סיפרת שאת הספרון הזה קראת לפני יותר מחמישים שנה, עדיין בניו יורק, כשיצא באנגלית בבטאון לספרות…

אז זהו, עם הסיפור האחרון שלך אסיים גם אני.

שלום לך אבא שלי, סבא שמואל שלנו. אתה לא זקוק לחמצן יותר.

אתה חופשי.

עפר כתב בהלוויה

שמואל
אתמול בשעות הבוקר כבה לנצח הר הגעש שלנו- סבא שמואל.
בשקט ובצנעה-כמי שידע והשלים עם העובדה שימיו עלי אדמות הגיעו לקיצם.

האגדות מלאות סיפורים על הורים חורגים ואימתם. אני הקטון זכיתי, נוסף לאבי, לאב תותב שהשפיע עלי אהבה וחום בשעות שכה נזקקתי להם. על ברכיו ספרנו את עלילות פיטר פן, ובטרקטור ה-D2 או שמא היה זה D4 חרשנו יחדיו בלילות,תלמים עמוקים בשדות.
כשעבד על המכבש הייתי עומד מאחורי כיסא המתכת, אוחז חזק במותניו, משתכר מרעש המכונה השועטת ומציץ משתאה בחבילות הקש הנערמות מאחור.

כזה היה- נחוש ועקש הן, לא מתרפק על העבר. מביט קדימה, מפוכח ומאמין. חייו היו מאבק בלתי נלאה לצדק בין אנשים ובין עמים. חלומותיו על עולם טוב יותר נשאו אותו למאמצי כנוע סיזיפיים בשיכוני גן יבנה, מעל דפי new outlook, ובשיחות הקיבוץ המתישות- מסביר בלהט, מתפרץ וגועש.

כמה חבל שאין בכוחן של מילים לשנות מציאות.
אותה מציאות שטפחה על פניו, מפוררת וזורה לרוח את מה שבנה ורצה כל כך שימשך לעד. עיניו כלו וליבו חרב.

מאתגרים וזרועי מהמורות היו גם חייו הפרטיים. טוב ליבו, סובלנותו ונכונותו להתמודד עם כל קושי העניקה לנו, איש איש בעיתו, תקווה וכוחות מחודשים. מאושר היה עם אילנה והשכיל לבנות איתה זוגיות של הדדיות והשלמה. אוזנה המוזיקלית פגשה את רוחב ידיעותיו ושליטתו באנגלית. מתינותו את חריפות לשונה, ויכולת ההכלה האינסופית שלו את קוצר רוחה. אוהבים היו באביב ובסתיו.

חיבה רבה רחש למילים. אלה ליוו אותו במאבקיו האידיאולוגיים בבחרותו, בעבודתו העיתונאית ארוכת השנים ובמלאכת התרגום בה עסק בשנותיו האחרונות. אותן מילים ואותו לב עזרו לו לרכוש את אמונם וחיבתם של כל מי שהיו במחיצתו. הן גם היו אלה שנשארו איתו בספרים ובתשבצים כשנותר בגפו, עם חברי ילדות מתמעטים וחלומות שהכזיבו.

שלשום נפתר התשבץ האחרון. זה שמעבר לו משתרעת החידה הגדולה של המוות.

טובים, מלאים ונכונים היו חייו.
וכך מותו.
מי יתן וכאלה יהיו גם חיינו.

יהי זכרו ברוך.
עפר