נולדה באודסה, אוקראינה
עלתה ארצה בשנת 1938
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 

בתם של שלמה ומרים
אשתו של יעקב ז”ל
אמם של ארנון, יובל ואורי

קורות חיים:

רעיה עלתה ארצה, לאחר מסע שתחילתו באודסה, רוסיה, שם היה לאביה מפעל לייצור מיטות ברזל.
עם עלייתו של המשטר החדש ברוסיה, נושלה המשפחה מנכסיה וברחה בחוסר כל לבולגריה.
בסופיה רעיה למדה במנזר צרפתי. הוריה, שחיו כפליטים, החלו לשקם עצמם, ואת ילדיהם להתחנך במסגרות פרטיות, שלא להתערבב עם בני המקום.
ב- 1938 סחף גל עליה את יהדות בולגריה. רעיה הצטרפה לבוגרי תנועות הנוער שעלו על ספינת המעפילים “טייגר היל”. הספינה שייטה בחוסר נוחות לעבר חופי הארץ. באין חוף מבטחים בנמצא, שילח הקברניט את ספינתו לעבר חופי ת”א עד שנתקע על החול סמוך למרכז העיר. חיש קל ובמיומנות נרתמו בגורי התנועה במקום לחילוץ המעפילים, והביאום “על כפיים”, תרתי משמע, לחוף מבטחים.
הבריטים הגיעו, ובהמולה שנוצרה מילטו עצמם המחלצים בשחייה לעבר יפו מחמת סכנת המאסר על ידי הבריטים. ביניהם בלט חברנו, אפרים הררי, שהיה מראשי התנועה בעיר.
בארץ הצטרפה רעיה לקיבוץ ארצישראלי ג’, ונדדה עמו מראשל”צ לבית-גן, ולכל נקודות ההכשרה שהעמיד לפניהם יוסף וייץ, הקברניט המיישב.

בתוך מהומה זו הכירה ונישאה ליעקב בן-בשט, יליד בולגריה, שהגיע עימה במסע, ומאז היה שותף אהוב ומשמעותי בחייה.
וכך נולדנו אנו, ארנון, יובל ואורי בקיבוץ חצור, שהיה עסוק במשימות הלאומיות שהכתיבו להורינו וחברי הקיבוץ סדרי עדיפויות שנראים מרחוק, לנו הבנים, כהיפוכו של המתבקש.
כשבגרנו למדנו לשייט בתקופת פורענות זו באהבה וכבוד להורינו, ולהעריך את מפעל חייהם.
בקיבוץ רעיה עבדה שנים רבות כאחות אחראית במרפאה, ולימים נרתמה לעבודות קהילתיות שונות.

נזכור את רעיה, אמנו, בתקופת האור והעשייה ופחות את שנותיה האחרונות, שהיו אכזריות, כשהיא שרויה בתוך הסחף חסר התקנה של השכחה ואותנו, הבנים, החיים עשונו אט אט לאבות של הורינו.

יובל