נולד בריגה, לטביה
עלה ארצה בשנת 1965
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל 

בנם של פאני והירשל
בעלה של סוניה
אביהם של יוסי ואילנה

קורות חיים:

חיים נולד ב-4 לינואר 1923 בריגה, לטביה (לימים ברה”מ), בן בכור לפאני והירשל, אח לסיני ושימחה.

חיים למד בבית הספר היהודי “גימנסיה ירושלים”, שם גם למד ורכש את השפה העברית. הוא גדל והתחנך לאהבת ארץ ישראל בסניף המקומי של תנועת הנוער הציונית “מכבי”. בהמשך פעילותו ב-“מכבי”, יחד עם חבריו-עמיתיו, הוא היה בהכשרה חקלאית שהכינה אותם לעליה לארץ-ישראל.

ביוני 1941 עם פלישת הכוחות הנאציים לברה”מ, בזמן ששהה מחוץ לעיר, הבחין חיים בנסיגת כוחות הצבא הסובייטי. למרות שברדיו ניגנו שירי ניצחון רוסיים, הוא הבין את שעומד להתרחש. חיים מיהר לביתו, התריע מפני הגעתם הקרובה של הגרמנים לעיר, והפציר בבני המשפחה הגרעינית, בקרוביהם ובשכניהם לעזוב מיידי את הבית ולברוח! כבר באותו הלילה עזבו חיים, הוריו, אחיו הצעיר סיני וקרובים נוספים את ריגה ברכבת. שימחה אחיו בן ה-13, שהיה חוזר בתשובה, לא הסכים להצטרף לנסיעה, מפאת החשש לחילול השבת. הוא נישאר בריגה ולא שרד.

בשלב ראשון הגיעה המשפחה לעיר גורקי שם גר הדוד שלו. בגלל תנאי החורף הקשים, הוחלט לעבור לאזור בו מזג האוויר יותר נוח. המשפחה נסעה דרומה לעיירה פרגנה שבאוזבקיסטן. שם, ביוני 1942, בעקבות גיוס חובה שהוטל על כל הגברים, גויסו חיים ואביו לשורות הצבא האדום.

בנובמבר של אותה שנה חיים נפצע וכתוצאה מכך נקטעה רגלו. לאחר 7 חודשי אשפוז בבית החולים הוא שב אל אמו, ואל אחיו סיני. בינואר 44′ התקבל מכתב המבשר על נפילתו של אביו בחזית. כך בגיל 21, יתום מאב, קטוע רגל ואח שכול, הפך חיים לראש המשפחה.

עם סיום המלחמה בקיץ 45′ חזר חיים עם אמו ואחיו לריגה.

בשנת 1951 חיים הכיר את סוניה ילידת ריגה. לקראת יום הולדתו ה-29 של חיים, סוניה ביקשה לדעת מה הוא מבקש כמתנת יום הולדת, וללא היסוס הוא השיב: “אותך, ולתמיד”…. ב-4 לינואר 1952 חיים וסוניה התחתנו ובמשך קרוב ל-62 שנים הם חיו יחדו תוך שהם מטפחים משפחה ההולכת וגדלה: בשנת 1953 נולד יוסי, ובשנת 1960 נולדה אילנה. חיים ראה את נישואיו לסוניה בתור הצלחת חייו.

חיים עסק באינטנסיביות בניסיון לעלות לארץ ישראל. לאחר 10 שנות סירוב, בדצמבר 65′, התקבל האישור המיוחל לצאת את שערי ברה”מ. במרץ 66′ עם תום המאבקים בבירוקרטיה הסובייטית, עלו חיים, סוניה, יוסי ואילנה על מטוס לוינה, ומשם לישראל.

לאחר תקופה קצרה של מגורים בעיר עברה המשפחה לקיבוץ חצור. חיים וסוניה השתלבו בעבודה במפעל “אומן” ובעשייה הקיבוצית, בעוד יוסי ואילנה הצטרפו כתלמידים למערכת החינוך הקיבוצית.

עם השנים התווסף הדור השלישי למשפחה: אופיר, אמיר, עדי, שרון, איתמר, רועי ועידו. חיים שמח בנכדיו והיה גאה בהם. יחד עם סוניה הוא אירח אותם בשבתות, בחגים ובחופשים, לימד אותם שחמט והשתדל להנחיל להם את עקרונותיו: “עשה את הנכון ולא את הנוח”, הוא נהג לומר. “אפשר להתפרנס מזה (?)” הוא נהג לשאול.

מחלתה של סוניה היתה מהלומה קשה ! 8 שנים של התמודדות יומיומית, בהן חיים התמיד בטיפול ובקשר. בתחילה בבית, ואחר כך בבית-הבריאות. מדי יום הוא היה מתייצב לבדוק, לסעוד ולתווך לסוניה את העולם. ביקורי הבוקר ואחר הצהרים שלו אצל סוניה, אהובת ליבו, היוו עבורו את מרכז חייו..

כמעט 91 שנים, 44 שנים של מאבק והישרדות ברוסיה, ועוד 47 שנים של עבודה, בניה, טיפוח-בית ומשפחה בחצור. חיים נאבק לחיות חיים רגילים למרות הפציעה, ועל אף הפרוטזה. לאורך כל השנים עסק חיים בקריאה ולימוד.

יהי זכרו ברוך !