נולד בדוקשיץ, פולין
עלה ארצה בשנת 1935
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל

בנם של איטה ואיסר מרקמן
בעלה של שרה ז”ל
אביהם של אורי, יזהר (ז”ל), שלומית וחנה

קורות חיים:

נולדתי בינואר 1918, בעיירה דוקשיץ, שהיתה אז על הגבול הפולני רוסי, בצד הפולני. אני הילד החמישי מתוך שמונה ילדים במשפחה. ששה בנים ושתי בנות. בגיל צעיר מאוד למדתי ב”חדר”, בו למדו לימודי דת. המורה נקרא “מלמד”. מגיל שש למדתי בבית-ספר “תרבות”. מלבד השפה הפולנית, כל הלימודים היו בעברית.

כשסיימתי את בית-הספר היסודי, הלכתי לבית-ספר פולני-ממשלתי. שם למדו רבים מילדי היהודים. הצטרפתי ל”שומר-הצעיר”, בקן היו כ- 120 נערים ונערות. חלק מהפעולות התקיימו ביער. באחת הפעולות גילו אותנו וגירשו אותנו מבית-הספר והאשימו אותנו שאנחנו קומוניסטים. מצב זה גרם לי להיות פעיל יותר בתנועה. למדתי בעצמי וקראתי הרבה. בגיל 15 החלטתי ללכת ללמוד מקצוע אצל מכונאי מעולה, שעבד בתחנת קמח ומנסרה. לא קיבלתי שכר אבל גם לא שילמתי עבור הלימוד.

ב- 1931 עלתה אחותי ארצה והצטרפה לקיבוץ “אילת-השחר”. בשלב מסוים היא הגישה בקשה לעליה עבורי. אחרי שקיבלה סירוב, היא הגישה בקשה עבור ההורים והילדים עד גיל 18 ואני בתוכם. הבקשה אושרה.

ההורים הבינו, שבסופו של דבר, כל הילדים פרט לאח הבכור ראובן, ירצו לעלות ארצה. לכן החליטו לעלות. ראובן נשאר בדוקשיץ ונספה בשואה יחד עם אשתו ובנו.

בשנת 1935 עלינו ארצה והגענו “לאילת-השחר”. הייתי בן 17 והתחלתי מיד לעבוד. הייתי מאושר שנתנו לי פרדה ומחרשה, לחרוש באדמת המולדת. אחרי תקופה קצרה, כשנודע שאני מסגר, גייסו אותי מיד למסגריה. בנו אז הרבה לולים והיתה עבודה רבה. כמובן שמיד התגייסתי ל”הגנה”.

עם פרוץ מאורעות 1936 היה מחסור בנשק, בא אלינו איש מה”הגנה” והדריך אותי לייצר כמות מסוימת של רימוני-יד וגם חלקו אותם לישובי הסביבה.

ב”אילת-השחר” לא היו חברים בגילי ואני חיפשתי אפשרות להצטרף לקיבוץ של “השומר-הצעיר”. כשנודע לי על הקמת גרעין של קיבוץ ארצישראלי ג’ התקשרתי איתם, ועם הקמת הקיבוץ בראשון-לציון הצטרפתי אליהם. אחרי תקופת מה גויסתי לפו”ש (פלוגות השדה). אחרי כמה חודשים פנו אלי לבוא לעבוד בתע”ש במחתרת. התחלתי לעבוד במפעל שיצר מרגמות “3. עבדתי בתע”ש כמה שנים. כשהחלטנו בקיבוץ להקים מסגרייה, שהיוותה את הבסיס למפעל “אמן”, השתחררתי מהתע”ש והצטרפתי למסגרייה.
לקראת סוף המלחמה פעלתי מטעם ההגנה בתחום העלייה הבלתי-לגלית.

ב- 1982 יצאתי לקורס ערבית בגבעת-חביבה, לאחר הקורס פעלתי מטעם מפ”ם ביפו, רמלה ולוד בשטח הערבי.
פעילותי בתחום יחסינו עם הערבים נבעה מסיבות אידיאולוגיות. את השפה התחלתי ללמוד בחוג לערבית בקיבוץ.

שרה ואני התחתנו בשנת 1941 אצל הוריה של שרה, שהיה רב ברחובות. ב”ראשון” היינו עשר שנים ונולדו לנו שני בנים: אורי ויזהר.

שם משפחתי היה מרקמן. כשאורי נולד החלטנו להחליף את שם משפחתנו לשם עברי. בחרנו בשם אשל בגלל העצים הראשונים ששתלנו ב”גבולות”, המצפה הראשון בנגב שקיבוצנו הקים.

ב- 1946 עלינו להתיישבות בחצור. כאן נולדו שלומית וחנה. בספטמבר 1967, נפל יזהר שהיה טייס.

עבדתי ב”אמן” 50 שנה. לאחר מכן, עם הקמת מפעל “סולבר”, עברתי לעבוד בו. עבדתי שם 10 שנים ופרשתי לגמלאות בגיל 79.

בשנות חייו האחרונות הקדיש את זמנו לטיפול בשרה רעייתו. עם מותה, שהיה קשה מאוד עבורו, חלה ולאחר זמן לא רב נפטר.

יהיה זכרו ברוך!