נולדה ביגוסלביה
עלתה ארצה בשנת 1950
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של רוזה ודוד פישר
אמא של טובה שומרון

קורות חיים:

סלינה נוימן נולדה ביוגוסלביה למשפחה ענייה בת תריסר ילדים. מכיוון שבעיירה הקטנה לא היתה אפשרות ללימודים יצאו כל הבנים – ובניגוד למקובל אז, גם סלינה – ללמוד בזגרב. הם אכלו “ימים”, מקבלים כל יום ארוחה אצל משפחה יהודית אחרת; הם נתנו שיעורים לתלמידים מתקשים, וכך פרנסו את עצמם.

יותר מאוחר, כאשר המשפחה עברה לבודפשט, התקבלה סלינה כפקידה במפעל ממשלתי גדול. אחרי זמן קצר נעשתה למזכירה ראשונה של הדירקטור הראשי. בזמן מלחמת העולם הראשונה גם קיבלה מדליה משובצת יהלומים מהמלך ההבסבורגי האחרון כציון לעבודתה המסורה. הילדים היו מסתכלים בגאווה על הכתר המתנוצץ ביהלומיו.

גם אחרי נישואיה המשיכה לעבוד – עד להולדת הבת השלישית – זו חברתנו טובה. כל זה היה יוצא דופן בזמנים ההם, אך סלינה היתה תמיד אשה מיוחדת במינה.
בעלה פתח חנות למוצרי חשמל וסלינה היתה שותפה מלאה בכל העניינים. בין בני הזוג היתה תמיד הבנה המבוססת על אהבה עמוקה והערכה הדדית ובכל התקופות נתנו לילדים בית שהיה מקור לביטחון ואהבה. כאשר המצב הכלכלי נעשה קשה – במיוחד ליהודים – ידעה סלינה להסתדר בשקט עם המעט שכל אחד הביא הביתה. היא התעניינה בפוליטיקה, קראה עיתון כל יום ובכאב לב אך בהבנה קיבלה את החלטתה של בתה טובה לעלות ארצה. היתה תקווה שהמשפחה תבוא אחרי הבת, ואולם העניינים התפתחו יותר מדי מהר.

המשפחה עברה את המלחמה בגטו בודפשט. האחות אווה הצליחה להגיע לארגנטינה, האחות השניה עם בעלה הסתתרו. הבעל היה חולה אך העניק עידוד, עזרה וביטחון לכל הסובב אותם, ובעיקר לסלינה.

אחרי השחרור התברר שהבת השניה שוב לא תחזור וכי הגרמנים רצחו אותה בברגן בלזן. הידיעה שברה את סלינה – שלא אבתה להאמין וחיכתה ל”נס”. בעלה סבל ממחלת לב קשה; קרן האור היחידה היתה תוכניתם לעלות ארצה.
סלינה ובעלה אמנם נכללו בקבוצה הראשונה אשר קיבלה אישור ליציאה מהונגריה אך בבדיקה לפני העלייה קבע הרופא שהבעל אינו במצב שיוכל לעמוד בנסיעה, והאכזבה גרמה לו להתקף לב אחרון. לאחר חצי שנה עלתה סלינה נוימן לבדה, עצובה ושבורה בגוף ובנפש.

בחצור היא מצאה עולם אחר; התנאים החלוציים דאז היו לרוחה. היא כאילו רצתה להתרחק מכל אשר היה; קשה היה לה לעמוד בכובד הזיכרונות. לאט לאט מצאה שקט ומנוחה באהבת בתה וחתנה אלישע, בנכדים ובעבודתה במתפרה. אהבה נוספת היתה לימוד השפה העברית. היא רצתה להבין את אשר קורה סביבה, לשמוע חדשות, לשוחח עם הנכדים ועם החברים. היא העריכה את החיים הקיבוציים ורצתה להרגיש את עצמה כשותפה בהם. למרות מחלותיה התכופות היתה ערנית עד יומה האחרון. היה נעים לשוחח אתה וגם הנכדים ראו בה אדם שאפשר לשתפו בנעשה בעולמם הקטן. היא היתה מאוד קפדנית ומסודרת במעשה כבמחשבה. היתה מאוד מאופקת כלפי חוץ ואילו בפנים היתה מלאת אהבה והתעניינות בכל הסובב אותה.

ובאותו שלווה וצלילות שכה אפיינו אותה נפרדה מהחיים.
היא נשארה נאמנה לעצמה גם ברגעים הקשים האחרונים. היא היתה ראויה לא רק לאהבה אלא גם להערכה עמוקה.