שרה נולדה בבטום אשר על שפת הים השחור ב-1896. אביה, שעבר לבטום שנים רבות לפני כן ממרכז רוסיה, ניהל חנות לאספקה טכנית. המשפחה לא הייתה דתית מאד אך קיימה אורך חיים מסורתי. בגומרה את הגמנסיה רצתה שרה להיות רקדנית, הוריה לא הסכימו ורצו שתהיה רופאה. על כן נסעה לבית דודתה ברוסטוב-על-הדון, שם למדה רפואת שימים באוניברסיטה. לאחר שלוש שנות לימוד חזרה לבטום. כשנתיים עבדה ברפואת שיניים. כשבעלה לעתיד, מוניה, החליט להתנדב לצבא, גמרו אומר התחתן. מכיון שהוריה לא ראו את השידוך בעין יפה, יצאו את בטום באישון לילה, נסעו ברכבת לעיר שכנה ושם, בעזרת ידיד, מצאו רב שיחתן אותם כדת וכדין. ב-1917 נולד הבן הראשון, הוא בני.
המהפכה הגיעה לקווקז; מצבו של מוניה כמתנדב בצבא הסתבך, וב-1921 עזב את רוסיה ונסע קודם לקושטא ומשם המשיך לפלסטינה. באותה שנה באה גם שרה עם תינוקה ועם אמו של מוניה. בתקופה הראשונה גרו בשכונת התימנים בירושלים. לאחר מכן גרו כשנתיים בביתו של אליעזר בן-יהודה. שרה הייתה עקרת בית, טיפלה באמו של בעלה, ולפעמים, בפגישות חברתיות, היטיבה לרקוד וזכתה להערצת כל רואיה. לאחר זמן חזרה לרפואת השיניים בבית החולים הדסה. שם נולד הבן השני, רפאל.
ב-1925 עברה המשפחה לתל-אביב. היו קשיים כלכליים וטלטולים רבים עד שעברו לגור בבית ברח’ הרצל. כאן פתחה שרה מרפאת שיניים וגם עבדה בבית חולים הדסה בתל-אביב.
הבית ברח’ הרצל היה בית מיוחד במינו. זו הייתה דירה צנועה ופתוחה, עם כוס תה ממותק בסוכר, חדר חם, ומעל לכל, הטיפול המסור של שרה. היא הייתה רופאת השיניים של הקיבוץ וטיפלה בהן ללא תמורה אבל בעקשנות המיוחדת לה. מגע רך היה לידה.
שרה עבדה הרבה ומנוחתה הייתה הנסיעה לראשון-לציון — שם היה עולמה האחר, עולמו של הבן האהוב, בני. וגם שם, בפינה קטנה של המזכירות, הצליחה לטפל בשיניים של חברי הקיבוץ. בערבי שבת, בחגי הקיבוץ, הייתה המלווה הנאמנה. שמחה ועליזה, רוקדת כל הזמן, יותר מכולם; קלה ומתעופפת כמו נוצה. כאשר בני נרצח זמן מה לפני מלחמת השחרור עברה לגור בקיבוץ. בתחילה לבד ואחר כך עם מוניה.
היא הייתה רופאת שיניים וזו הייתה פרנסתה הרבה שנים, אבל זו הייתה עבודה פרוזאית ולה הייתה נפש חולמת ורומנטית. כפורקן לחלומות מצאה עיסוק נוסף. היא התחילה להכין תחפושות להצגות של הילדים, ולחברים ולילדים גם יחד לחג הפורים. נסיכים, מלכות, דמויות, מן הספרות; תלבושות של עמים שונים – כל אלה יצרה מהסמרטוטים ומדמיונה. ממחסן התתפושות העלוב יצאו תחפושות נהדרות, לעתים מפוארות. מה גדולה הייתה אכזבתה כאשר הטעם השתנה פתאום והילדים לא רצו עוד פאר ומשי אלא רק סמרטוטים וג’ינסים.
שנות הגיל לא הצליחו להדביק את קצב הדמיון שלה אך השנים בכל זאת עשו את שלהן. לאט לאט הצטמקה ולא נשארו בה הכוחות הפיזיים והנפשיים. התרחקה מהעולם הסובב אותה ואבדה את הקשר אתו. עד שיום אחד שוב לא הייתה בינינו ונותרה רק זכרון יפה. כמו הכסא לטיפול שיניים העתיק ומחסן התחפושות…
