נולדה בז’לובין רוסיה
עלתה ארצה בשנת 1922
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של  אברהם ובלומה שמואל
אשתו של יצחק ורמל
אמא של אליהו ארבל

קורות חיים:

אמא נולדה בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת בעירה ז’לובין, על גדות הדנייפר. למשפחתה, משפחת רבנים וגדולים בתורה, קשה היה להשלים שהבן, הוא אביה, התפקר והחל מארח חברה לחובבי ציון ההולכים אחרי פינסקר ואחד העם ונוסף לכל, לאחר שהיה כבר בעל משפחה, החליט שאין מקום אחר לגדל ילדים אלא בארץ ישראל.
קם ועשה. עלה לארץ בראשית המאה בכדי לתור את הארץ בכוונה להביא אחריו את משפחתו הקטנה. הנסיון לא עלה יפה; הקדחת הקשה החזירה אותו לגולה אולם את בניו ובנותיו חינך ברוח הציונות והעברית.

אמא סיימה גמנסיה רוסית בהצטיינות והלכה ללמוד במחזור הראשון של סמינר לגננות עבריות שנפתח בורשה. בהרבצת תורה לילדים יהודים ראתה את יעודה.

לאחר שנשאה לאבא, שגם הוא גמר סמינר למורים עברים, הובילה הדרך הישר לארץ ישראל. אחרי שהות קצרה בתל אביב הלכו לעמק יזרעאל לתל עדשים שם התבצעה החלוציות בתמציתה, שם בנו את הארץ. כאן קבלה את פניהם מציאות קשה ואפורה: מחלות (קדחת), בקתות עלובות עם רצפות חימר… אך אמא בכל מקום היתה בין המארגנים והיוזמים. לא עברה שנה ומחלקת החינוך שלחה אותם להציל את המצב במושב מרחביה הסמוך, מושב קטן עלוב ומסוכסך, ולהקים בו בית ספר. משימה זו הוטלה על אבא אך אמא חיפשה מיד פעילות והתחילה לארגן ספריה, חדר קריאה לאכרים העניים שהיו ביניהם אוהבי ספר והעתון היומי היה מצרך שאי אפשר בלעדיו אך לא היה תקציב לקנותו. ידה היתה בכל, במרפאת קופת חולים, בחנות מכולת ראויה לשמה… וכל זה נוסף למשק בית שכלל אפיית לחם בתבון, החזקת פרה שיהיה חלב וחמאה בבית, דאגה להביא מים הביתה כי מים זורמים לא היו עדיין.

התחנה הבאה היתה קרית חיים. גם כאן התחילו מההתחלה בשכונת פועלים ההולכת ונבנית, על כל בעיותיה. אמא היתה בועד הצרכניות, דאגה שיבנה כביש בשכונה למרות שכסף לא היה, וכרגיל, היתה ממתוי הדרך והמובילים.

השנים עברו. יצאו לפנסיה, הבנים הלכו איש איש לדרכו. הגיל עשה את שלו. קשה היה לחיות לבד. חיסלו את הכל ועברו לחצור. כעבור שנה נפטר אבא ואמא המשיכה לבד. הנכות ברגלים הגבילה, אך אמא החזיקה בצפורניים ובעקשנות, והמשיכה לשרת את עצמה. אך גם לזה בא הסוף. ואז בא הפרק העגום בחייה – בית האבות. למרות המקום היפה, השרות הטוב, זה לא היה ע’ל יד הבנים, זה היה מקום זר, וכאן אט אט דעכו חייה.

אליהו