מוניה רוזנברג עלה ארצה בשנת 1920 מבטום שבקוקז, לשם הגיעה באותה עת המהפכה הבולשביקית. הוא בא דרך טורקיה יחד עם אחיו משה, ויחדיו הגיעו לנמל יפו. כאן כבר חיכתה לו רעיתו שרה עם בנו בן ה-3, בני.
תנאים קשים שררו אז בקרב הישוב היהודי הקטן בארץ והפרנסה לא היתה מצויה ביפו, ובמיוחד לא לעולים חדשים. על כן עשה מוניה את דרכו ברגל לנמל חיפה ובשכר המועט שקיבל שם עבור עבודה מפרכת בסבלות, פירנס את משפחתו.
כך החל פרק חיים קשה בסימן של מאבק עקשני ויום יומי על הקיום. משכונת הבוכרים בירושלים, שם התגוררה משפחת רוזנברג בשכנות למשפחת אליעזר בן-יהודה, וביחסי ידידות טובים אתה, דרך שכונת הצריפים ברח’ בוגרשוב בתל אביב; מעבודת נהגות באוטובוס ומכונית תיירים בכבישי הארץ הרעועים והמסוכנים של הימים ההם, דרך ארגון פועלים למאבקים על שיפור תנאי העבודה ב”חברה לקירור והספקה”, תוך כדי פעילות מחתרתית ב”הגנה” ועד להשתקעותו בקיבוץ חצור. בינתיים הקימה רעיתו שרה את מרפאת השניים שלה בתל אביב ומצבה המשופר של המשפחה איפשר לבני לסיים את חוק לימודיו בבית החינוך לילדי העובדים ולהקלט בבית הספר החקלאי “מקוה ישראל”.
עם הצטרפותו של בני לתנועת “השומר הצעיר” הפך בית רוזנברג למעין סניף הומה של גדוד “מרחביה” ומפגשים רבים נערכו בו. כאשר יצא בני להכשרה ואחר כך להגשמה, מצאו חברים רבים בית פתוח וחם אצל הוריו בתל אביב בכל עת. כך נקשר קשר אמיץ בין הקיבוץ שבדרך לבין הרוזנברגים וקשר זה הוא שהביא, מאוחר יותר, לאחר אסון נפילתו של בני, לכך ששרה ומוניה נטשו את תל אביב, עברו לחצור ועשו את ביתם קבע בקיבוץ.
ותיקים וגם ילדי הקיבוץ זוכרים את מוניה מושל בכיפה במחסן ומשמש גם זגג בזמן הצורך לבוש הדר-בתלבושת קירגיזית רוקד עם שרה בנשפי פורים. שנים רבות משך את תשומת הלב בחיוניותו למרות גילו המתקדם, עד שהוכרע על ידי הזיקנה, נעלם מעיני הצבור אל דירתו ובסוף בילה את סוף ימיו רחוק מהקיבוץ שהיה ביתו עשרות בשנים.