יעקב סיים את חוק לימודיו בגימנסיה בשנת 1933 ועמד לעבור לאוניברסיטה כשעלייתו של היטלר שמה קץ לתכנית זו. הוא ואחיו הצעיר החליטו לעלות לארץ ישראל. אחרי הכשרה של חצי שנה אצל איכר נוצרי סוציאליסטי בהשקפותיו, עלה יעקב ארצה והתקבל בבן שמן. מחלה אילצה אותו לעזוב את בן שמן ולפנות בכל זאת למקצוע רוחני. הוא למד בסמינר בבית הכרם מ-34′ עד 37′ ובתקופת הלימודים הצטרף ל”השומר הצעיר”. על אף בריאותו הרופפת עמד לו כוח רצונו החזק והוא הצליח ללמוד מקצוע גופני ואף לעבוד בו.
רק לאחר שנים מספר של חיים משותפים ניתן היה להרגיש מה רבה המתיחות הפנימית ומה גדולים המאמצים הנפשיים אשר בסיכומם גילמו את ידידי כפי שנראה היה לחבריו. הייתה בו חתירה בלתי פוסקת לבהירות רעיונית. הוא לא הזדהה עם המצע הרעיוני של הקיבוץ הארצי וחלק עליו בכמה וכמה נקודות עיקריות. הוא ראה את דרכה הרעיונית של התנועה כקרובה לו ביותר וכמסגרת למאבק רעיוני. בבירורים רעיוניים בקיבוץ היה תמיד בין הפעילים ביותר, היוזמים והמעוררים. לחם בעקשנות על דעותיו אשר נראו למרבית הקיבוץ כקיצוניות מידי, כנוגדות לקו המוסכם והמקובל.
דוק של נימה אישית טרגית כמעט בלתי נתפסת יכולת להרגיש אם האזנת היטב ובהקשבה לדבריו בשאלות מדיניות, בעיקר בשאלות תנועת הפועלים הבין-לאומית. היה זה זיכרון דמות אחיו אשר נספה בנסיבות טרגיות ובלתי מחוורות מספיק במלחמת ספרד. ממנו שאב הרבה והושפע הרבה אם כי לא הרבה לדבר עליו…
במסכת האפורה של חיי היום-יום הקיבוצי, במאבק על ההסתגלות לעמל, לעבודה ולמקצוע, הייתה דרכו פרשה ארוכה של לבטים, ניסיונות, כישלונות, ולעתים הצלחות חולפות. ומעבר לכל אלה הייתה עמידתו האישית הגאה והבלתי מתפשרת. לעתים חתר אל הבלתי-ניתן, השקיע מאמצים על-אנושיים, לחם נגד סגולותיו, כשרונותיו ונטיותיו הטבעיים. אכן, כיבוש העבודה היה בשבילו תהליך בלתי פוסק בו גילה את כנות ועוצם הרצון הגובר על כל המכשולים.
בבוקרו של יום, עת היה הקיבוץ בפינוי בחולון, הגיעה הידיעה המזעזעת על הקץ המר.