נולד בפריז, צרפת
עלה ארצה בשנת 1952
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל

בנם של וולף ופאני ארנר
בעלה של שושנה ז”ל
אביהם של רן וענבר

קורות חיים:

משפחת ארנר הגיעה לפולין מגרמניה, כנראה בשלהי המאה ה-19.
הוריו של דב (ברנרד),  וולף (זאב) ופאני היגרו מוורשה לפריס, ברבע הראשון של המאה העשרים, בעקבות אחיו של וולף, שהקים בית דפוס מצליח בפריס. להורים היה עסק מצליח למסחר בבגדים ובפרוות, ומעמדם הכלכלי היה טוב מאוד.

דב נולד בשנת 1927 וארבע שנים לאחר מכן, אחיו ליאון. שני הילדים קיבלו אֶת חינוכם בבתי ספר צרפתים ציבוריים.
כבר בימי בית הספר החל דב לצייר, בעיקר דיוקנאות של תלמידים ולימים סיפר כי תמיד ידע כי יהיה אמן.

במאי 1940, כאשר ענני המלחמה התקדרו מעל שמי צרפת, שמע דב לראשונה את קולו של היטלר, שנשא נאום ששודר ברדיו. הקול הזה נצרב בזיכרונו הצעיר והמשיך ללוות אותו עד יום מותו.
עם כיבושה ‏ של פריס עברה המשפחה לבית שנמצא בכפר, הרחק מהבירה, בניסיון למצוא מחסה בפני התעללויות הגרמנים.
המרחק היחסי מפריס לא העניק ביטחון לזמן רב. בסוף אוקטובר 1942 נכנסו שוטרים צרפתים לבית המשפחה ולקחו את כולם למעצר. בזמן הקצר שהוחזקו במקום, לא ידעו עדיין שאלו יהיו היומיים האחרונים בחייהם כמשפחה.
לפני שדב ואחיו הופרדו מהוריהם, הספיק האב להגיד לדב כי הסתיר בבית, מתחת למדרגות, תכשיטים וכסף.
בשל הסכם שהיה באותה העת בין ממשלת וישי לגרמנים, שוחררו הבנים מהמעצר בשל העובדה שנולדו בצרפת ואילו ההורים נלקחו למחנה דראנסי.
דב חזר לבית בכפר שהיה סגור ונעול, טיפס על הגג, הסיר כמה רעפים והשתלשל פנימה. הוא חיפש את התכשיטים והכסף אבל הם נשדדו על-ידי השוטרים. במקום זאת, לקח עמו את צילומי המשפחה, שהבוזזים לא מצאו בהם שום עניין ותועלת. הצילומים האלה, שנמצאים היום אצלנו, מהווים את הזיכרון היחידי שנותר ממשפחתו הענפה של דב.
ב-4 בנובמבר 1942, הועלו הוריו של דב, לקרון בקר ונשלחו בטרנספר מספר 40 לאושוויץ בירקנאו. בדרך היו תחנות רבות, כולל בגרמניה, בהם הועלו יהודים נוספים לקרונות.

לימים, חיפשתי בארכיון מחנה אושוויץ מסמכים הנוגעים לטרנספר של הסבים שלי. אולי, כך חשבתי, הושארו בחיים עוד תקופה מסוימת לצרכי עבודה ואולי אוכל לקבל תמונה רחבה יותר בקשר לגורלם. לצערי, העלו מאמצי חרס. הם נרצחו יום וחצי לאחר שהמשלוח יצא מדראנסי.

בתושייה בלתי-רגילה ובסיועה של הדודה מרי, שנשארה בפריס בזהות צרפתית, הצליחו שלושה ילדים צעירים: דב, אחיו ליאון ובן הדוד לברוח לדרום צרפת, שם היה שטח שלטונה של ממשלת וישי. במהלך הבריחה, נתפסו על-ידי הגסטאפו, נחקרו ושוחררו ללא כל הסבר וסיבה הגיונית.
הם מצאו מחסה במנזר ושהו בו כילדים נוצריים עד סיומה של המלחמה. על גורלם של הוריהם ובני משפחה נוספים, למדו ממכתב שקיבלו ממשלת צרפת, שהודיע להם כי הוריהם נרצחו באושוויץ.

דב הצטרף לתנועת נוער ציונית, הוכשר כמדריך ואף נשלח לארץ לסמינר מדריכים.
בשלב מסוים, עוד לפני עלייתו ארצה, גויס לקורס טייס שאורגן בצרפת, על-ידי שליחים שהגיעו מהארץ, אבל מהר מאוד הוא הבין שהתחום לא מתאים לו.

בשנת 1952, עלה לארץ, התגייס לצה”ל, עבר קורס צניחה אבל לא צנח, לחם במלחמת קדש ומאוחר יותר במלחמת ששת-הימים.

לחצור הגיע במסגרת ההשלמה הצרפתית, נשים וגברים צעירים שכולם עברו את השואה..

בשנת 1956 פגש מורה צעירה שהגיעה לקיבוץ היישר מהלימודים כמורה שכירה. באותו הזמן הייתה לו חברה, אבל יום אחד ניגש למורה השכירה עם כתבי אלתרמן. העברית שלו הייתה עילגת ובטח לא ברמה הנדרשת לקריאת אלתרמן, אבל הוא היה נחוש וביקש ממנה שתסביר לו על שירתו של אלתרמן.

בשנת 1957, המורה שושנה, הייתה כבר בהריון והשניים התחתנו אצל הרב דרומי בגדרה.

לימים הבנתי כי, הייתה לי הזכות להיות נוכח בחתונה של הורי וגם ללמוד עם אמי בשעורים של פרופסור לאה גולדברג באוניברסיטה העברית.

בחיי הקיבוץ, דב נאבק תמיד על ייעודו ליצור ולחיות אומנות, גם בימים בהם החברה הקיבוצית קידשה את ערכי העבודה המוחלטים. זה היה ייעודו, אלו היו חייו.

כשהפסיק לצייר, לפני כחודש וחצי, ישבתי ערב אחד ליד מיטתו. החזקתי את כף ידו הימנית, היד שיצרה כל השנים, אצבעותיו לפתו את כף ידי בעוצמה ובחום שהיו חלק מהקשר הבלתי מילולי בינינו ואז הוא אמר לי: “תפקידי הסתיים” ואני שאלתי אותו: אבא, אתה רוצה למות? והוא ענה לי: “אני לא יודע”.
עכשיו אני מבין, יותר מתמיד, כי היצירה הייתה חייו וביום שהיא הסתיימה, הוא החליט שהגיע הזמן להיפרד.

בן 97 היה במותו.