ספינות מעבר בציפייה נסתרת
זאת הכותרת של שלושת המיצבים של זאב קרישר המוצגים בגלריה הלבנה בחצור.
האגדות המיתולוגיות העסיקו מאז ומתמיד את האמנים. אצל זאב ספינות הן כלי קיבול קדמון, המשמש להעברת נשמות למחוזות נסתרים. הן נושאות מטען שעליו הן מגוננות. גם הברוש הנו אחד מהסמלים הקדומים המופיע לעיתים קרובות ביצירתו. המיתוסים הפכו לחלק בלתי נפרד מהיצירה.
מאז ששהה באיטליה, ממלאת האבן תפקיד חשוב מאוד בעבודתו של זאב. גוש האבן הוא חומר הגלם הדומיננטי, הוא משמש בעת ובעונה אחת, גם החלל וגם החומר עצמו שבמסגרתו יש לראות את היצירה העתידית ולעצב אותה. שטחו המוגבל והנוקשה של הגוש מעלה קשיי עשייה, נראה שאצל זאב המגבלות מתגלות כאחד הגורמים המפעילים את דמיונו.
יצירת פסל מגוש אבן מצריכה תכונות מיוחדות כמו יכולת לשימור צורה תלת ממדית בזיכרון, על מנת להגיע לדיוק מירבי להשלמת הצורה המתוכננת.
בפיסול של זאב ניתן לראות שתי גישות נבדלות זו מזו: האחת קשורה לגושי אבן מונומנטליים הצומחים בנוף, והשנייה להיבטים סובייקטיביים, בעלי משמעות פתוחה של חומריות, מכיוון שכל דבר חומרי יש לו פוטנציאל להפוך לפיסול.
הפסל בוחר את המרכיבים של המיצב. המרכיבים הם עצמאיים ויש להם, לפני הכנסתם ליצירה, קיום עצמי נפרד. הם נבחרו על ידי האמן להיות חלק מהעבודה בזכות הטמעתם והשפעתם על הקשרים שאינם תואמים בהכרח את מהותם הרגילה.
האמן מעניק לחומרים פיוט חזותי אישי. התפיסה הפיסולית המוצגת בתערוכה אינה מציגה עצם אחד מוגדר, אלא היא תוצאה של תהליך חשיבתי הלוקח בחשבון למשל גם את תפקידו של החלל כגורם משפיע על הצפייה ביצירה.
ההשפעה של זאב על החומר היא רב שכבתית, מאחר שהוא פועל באופן אינסטינקטיבי – נפשי – וחושני. הפעולה עצמה הופכת להיות חלק מהדימוי. נוצר נוף קדום, מיקרוקוסמוס מורכב, השואב ממקורות שהם תרבותיים, מיתולוגיים וקוסמופוליטיים – כסימן, כעקבות בתוך המבנה הפיסולי.
המיצב, לפי ההגדרה, הוא סביבה הבנויה ממספר מרכיבים התלויים בחלל ומקום פיזי נתונים. המייצב אינו אובייקט יחיד העומד בפני עצמו, הוא חד פעמי בזמן ובמקום.
המייצבים של זאב מכילים בתוכם תכנים מיתולוגיים השואבים השפעתם מאזור הים התיכון, ובוחנים לעומק את היחסים בין המציאות כאירוע ויזואלי ופיזי, תוך שימוש בתכנים בעלי משמעות סימבולית כמו עציצים הפוכים שמהם צומחים סוגים חדשים של צמחים. הכלאה בין הווגטטיבי – אורגני, לבין חומרים נטולי החיים שהצמיחו פני אדם כפולים. או כמו חלקי עץ שנאספו על שפת הים על ידי זאב, שאבדו בתוך העבודה ומתגבשים כחומר פיסולי בעל משמעות מיתולוגית של ים ו”ספינות מעבר בציפייה נסתרת”.
מערכת פיסולית נוספת, היא “שרשרת קורונה”. שרשרת מגולפת בעץ ומחוברת לצינורות המתכת הקיימים בגלריה. היא נוצרה כהשלמה וביטוי למצב הקיים ואינטראקציה עם יתר האלמנטים בתערוכה.
תערוכתו של זאב מעלה שאלות רבות על מהות האמנות בכלל, ומקומו של האמן בחברה. מלבד עבודתו החינוכית עם תלמידים, יש לציין את פעולותיו המיוחדות עם עדת הדרוזים בגליל, שממשיכות כבר כמה שנים ושכדאי להקדיש להן פרק מיוחד. פעילות זאת משייכת ומקרבת אותו למשפחה המפוארת של פסלי הגליל.
אולי אפשר להסכים עם הטוענים שאין סגנון מסוים המשקף את מצבה הנוכחי של האמנות. לכן הרב גוניות היא המבטאת את מכלול הדימויים האמנותיים הקיימים בתקופתנו.
זאב הוא אמן המתמזג עם סביבתו בכנות אורגנית מוחלטת. הוא שואב את השראתו מתוך האתוס המזרח הקדמון שהוא מחדש ונותן לו פירוש אישי.
תלמידיו הרבים של זאב אימצו כמה מסגולותיו, וביניהם את השאיפה לצורה שכוח ביטויה מצוי בפשטותה.
דב אור נר 2020
