עבודותיו המרהיבות של גיא לוי צועקות זעקה בצבע. תחילה, העין אינה נחה מהתפוצצות הצבעים העזים, מהקומפוזיציה העמוסה ומהפרספקטיבה המבלבלת, אחר כך, פנוי הצופה לחקור את מושא הציור ולנסות לפענח את ריבוי המשמעויות.

בתערוכה משחקי חברה, משחק לוי בעצמו עם ההיררכיות המשתנות של שליטה בחברה, החלפת תפקידים וההשפעות הנרקמות ביניהם. לוי בוחר יצירות מופת מתולדות האמנות המערבית ויוצק בהן משמעויות חדשות מהתרבות הישראלית המורכבת. כך לדוגמא, במחווה ליצירותיהם של גדולי אמני הבארוק ג’ובאני לורנצו ברניני ופטר פאול רובנס, יוצר לוי מציאות חדשה לדמויות מן המיתולוגיה היוונית; הוא הופך את פסלי השיש הלבן, הדמויות הבהירות והאייקוניות לגבר ואישה מזרחיים, מוקפים בסממנים סטיגמטים מושטחים מהתרבות המזרחית ובכך מותח ביקורת חברתית על מושאי המחווה. אפשר לטעון כי כך גם עשה מייסד הקוביזם, פיקאסו,  ביצירתו “העלמות מאביניון” (1907) כאשר יצר מחווה ל”העבד הגוסס” של מיכאלאנג’לו (1513-1516) בדמויות השאובות מהאמנות האפריקאית.

לוי מפרק ומרכיב מחדש, את זהותו ואת זהות הישראלי, בטכניקה, בצבעים ובאלמנטים. הוא משתמש בייצוגי מוזיקה, ארכיטקטורה, עיצוב, ספרות ועוד כאמצעים לשיקוף החברה והתרבות המזרחית העשירה. תוך מתן דגש לקולו המזרחי; מחד לשקף את תפיסת התרבות ההגמונית ומאידך להדגיש ביתר שאת מה בא לידי ביטוי בה ומה מושתק. “אני מצייר כמו ערס”, מגדיר זאת גיא לוי, שובר מוסכמות של ציור ופועל מתוך ה”איד”. מצייר באופן יצרי וחייתי ומושפע מאוד מהגרוטסקה של האקספרסיוניזם הגרמני.

מחשבותיו של לוי על התרבות הים תיכונית קרובות לקביעותיו של ההיסטוריון יהושע פראוור, שהגדיר את התרבות הים תיכונית “מעשה מרכבה או מרקחת של דתות ותרבויות, שנוצרו לחופי הים או בקרבתם, ואשר השפיעו באופן הדדי זה על זה – עד שנוצרה כעין סימביוזה”.

דנה הראל 2019