הוא שם של יצור שאין יודעים לשייך אותו לעולם החי או  הצומח, צבעו צהוב, הוא בעל תבונה והתגלה בזמן האחרון.       

פרדוקס ידוע אומר “הטבע מחקה את האמנות”, אני נוטה לחשוב שזה המצב השורר ביצירתה של דנה. היא מציעה מסע אל הפרצפציה של הנראה, כשמקור ההשראה נובע מהמציאות הבסיסית ביותר:

כמו עלים של עץ, פטריות וטפילים שנדבקו לגזע עץ וניזונו ממנו, בולענים מסביבות ים המלח, סלעים, אבני נחל ועוד.  על עבודותיה הלבנות כתבתי אז: “זו היא אדמה לבנה היוצרת מבוך הזורם בצורה משתנה, ללא קו רקיע וקרן אור שמש” 2018

יצירתה היא אכן זרימה מתמדת בין שגרת החיים להמצאות צורניות פרועות, בין הרצון לדקונסטרוקציה ולבנייה מחדש. היא מאזכרת זרימת לבה וולקנית בהירה הנפלטת ממקור על- זמני ופעילות כמעט אלכימית הופכת ליצירת אמנות.

יש ביצירותיה נימה קלאסית ויחד עם זאת קיימים אלמנטים המנסים לערער את שיוו המשקל הקיים בתוך העבודה עצמה. כתוצאה מכך נוצר מתח חיובי המתפשט אל כל שטח הציור. אפשר למקם את יצירתה בעולם פנטסטי ודמיוני, לבין הנסתר והגלוי, בין האמיתי להזוי, האמורפי לצורני.

בפרקטיקה האמנותית של דנה קיים לעיתים משהו עמלני, במובן הטוב של המילה, המקרב אותה לאומנות             דבר המעיד על הקשר המורכב בין אמנות לאומנות דקורטיבית (craft and ART )         

בין האמנות הגבוהה לנמוכה. זה ממקם אותה מעבר לסתירה הקיימת בין האבסטרקט לפיגורטיבי.

השאלות המועלות ביצירתה הן לא פשוטות, אבל הן קיימות באמנות העכשווית ויוצרות מבט שונה ומרתק על כלל יצירתה.

דנה הראל, בראשית התפתחותה האמנותית, אבל כבר בעלת שפה אישית. יהיה מעניין לעקוב אחר צעדיה בעתיד.

דב אור-נר 2019